במציאות החברתית הישראלית , הן מודל הסנהדרין והן מודל חידוש השיח התלמודי נראים כחזונות יפים - אך בלתי - ניתנים ליישום . חידוש היצירה הסמכותית בתורה נדרש מאוד עבור החברה הישראלית , אבל זו מפוצלת לחברה דתית וחילונית - שתי חברות בהן לא ניתן , בעצם , לחולל את השינוי . נתאר לעצמנו חבורה כזו - אמיצה , מלומדת , בוערת ברצון לחיות את התורה כראוי לדור הזה - מתכוננת מתוך ועבור הציבור הדתי . במצב כזה , החבורה לא תחולל שום שינוי מרחיק לכת , שכן הדינמיקה של החברה האורתודוקסית מרחיקה מפני שינוי שכזה . אם החבורה תחתור בכל זאת לשינוי משמעותי , הדבר יהיה - בהקשר החברתי בו היא פועלת - מלאכותי וחלול . לכל היותר היא תייסד בכך " זרם " דתי חדש , שלא יאחד את החברה הישראלית אלא רק יוסיף לה גוון . לעומת זאת , קשה לראות כיצד חבורה כזו יכולה לצמוח מהחברה החילונית : זו נעדרת הן את ההנעה והן את הכלים להתפתחות שכזו . פתרון אפשרי אחד לאתגר הוא זה שאותו שרטטתי לפני שנים אחדות ב " אקדמות " : החבורה האמיצה המבקשת לחולל את השינוי , אף שבית גידולה הוא עולם התורה המפותח של החברה הדתית , תעקור את עצמה במודע מקרקע גידולה הטבע...
אל הספר