לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע , שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו , ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית . ( מתוך הכרזת העצמאות ) במשך שנות הגולה הארוכות , נשמרה הזיקה אל הברית הישראלית ואל אופייה האנושי - היסטורי בזכות הציפייה המתמדת לשיבה . אך למה בדיוק ציפו היהודים ? כיצד נתפסה היציאה מן " הזמן הזה " ו " העולם הזה " אל " ימות המשיח " ? האומנם היה זה חזון של שיבה אל הארץ , אל ההיסטוריה , אל הייעוד האוניברסלי ואל אתגר תיקון החולין ? האומנם שאף העם " לחדש בארצו את חירותו המדינית " , או שמא היה זה חזון הפוך בתכלית - של קץ ההיסטוריה ושינוי סדרי עולם , כאשר הברית הנושנה מומרת בגאולה שמימית , שאינה זקוקה לאדם ? קשה להשיב תשובה חד - משמעית לשאלה זו . מצד אחד , המרכיבים הבסיסיים של מסורת ישראל , הטקסטים והמנהגים הקנוניים , מציגים חזון ברור של שיבה כפשוטה : גאולה מן הגלות - קיבוץ הגלויות וכינון מלכות ישראל - המאפשרת להתחיל מחדש את המסע למימוש הייעוד המקורי של הברית , מימוש המוביל לעולם מושלם ואוטופי . אלא שחזון ברור זה התעמעם עקב התארכות הגלות והייאוש מן הגאולה הטבע...
אל הספר