אף על פי שצעירים שיעים לא מעטים הצטרפו לתנועות פוליטיות על עדתיות , כגון המפלגה הקומוניסטית , " המפלגה הסורית הלאומית " , " מפלגת אל בעת '" ומפלגות פאן ערביות אחרות , רוב הציבור השיעי נשאר עד שנת 1960 אדיש למפלגות השמאל . מנהיגי השיעים משכבת הזעמא עדיין השכילו להשתמש בזהות העדתית והסיעתית לשימור מעמדם בקרב עדתם ובקרב העילית הלבנונית . ואולם משנות השישים המוקדמות התרבו סימני התנגדות לשיטת הפטרונות . שיעים שהיגרו לבירות בשנות החמישים והשישים לא השתלבו עוד במערכת קשרי הפטרון קליינט של הזעמא והקבאדיאת הסונים של העיר . השינוי במבנה התעסוקה והידרדרות מצב הביטחון בדרום לבנון כרסמו בכוח הזעמא , וזירזו הצטרפות שיעים מאוכזבים למפלגות השמאל העל עדתיות . משכילים שיעים קישרו את שחיתות המנהיגות השיעית המסורתית לחוסר יכולתה של המדינה להעניק ביטחון , חינוך , שירותי בריאות ותעסוקה . שלא כמו מפלגות השמאל , שחיברו בין דרישות השיעים לבין אלה של כלל המקופחים בלבנון , שם אל צדר במרכז מאבקו לצדק חברתי את נושא דרום לבנון ובקעת הלבנון . הצהרותיו נגד המרקסיזם האתאיסטי , תביעתו לשוב אל " הדרך הנכונה " של האסלאם ...
אל הספר