בתחילתה של מגילת איכה נדמה שכותב המגילה עוד מנסה להיצמד לדבר -מה שאפשר לכנותו " הרגלי כתיבה מקראיים " . את החורבן שבפניו הוא ניצב הוא מייחס עדיין לחרון האל , כפי שנטו לעשות מחברי ספרי הנבואה כאשר דיברו על החורבן לעתיד לבוא וכפי שעשה המחבר של פרק כח בספר דברים . מחבר המגילה כבר ניצב בפני חורבן אקטואלי , בפני איום או נבואה שהתממשו , ובכל זאת הוא מצדיק את החרון ואת החורבן שהמיט האל על עירו בשל חטאיה מתוך מה שנראה כנאמנות עקשנית לרציונל של שכר ועונש . אלא שהמשך הדברים מעלה על הדעת כי ההתחלה היתה מס שפתיים בלבד . זעקה של התמרמרות עולה כלפי שמים , מהולה בפליאה גדולה : איכה יעיב באפו אדני את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדם רגליו ביום אפו ; בלע אדני לא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה הגיע לארץ חלל ממלכה ושריה ; גדע בח ֳ רי אף כל קרן ישראל השיב אחור ימינו מפני אויב ויבער ביעקב כאש להבה אכלה סביב ; דרך קשתו כאויב נצב ימינו כצר ויהרג כל מחמדי עין באהל בת ציון שפך כאש חמתו ; היה אדני כאויב בלע ישראל בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו וירב בבת יהודה תאניה ואניה ; ויחמס כגן שכו...
אל הספר