אחת התכונות הבולטות הנקשרות לאורך המקרא בנוכחות האל היא הסכנה . מסוכן להימצא בקרבת האל עצמו , בקרבת אובייקטים הקשורים בו ולעתים אף בקרבת נציגיו ודובריו , שבמידת - מה נתפסים כאלוהיים בעצמם . ההתייחסויות המובהקות ביותר לסכנה הכרוכה בנוכחות האל מופיעות בפרשת מתן תורה . בפרשה זו מתוארת סכנת הקרבה אל האל ואל תחומו ) הר האלוהים ( במגוון צורות : בין שכאזהרה שניתנת מטעם האל עצמו – " פן יהרסו אל יהוה לראות ונפל ממנו רב " , " פן יפרץ בהם יהוה " , " אל יהרסו לעלת אל יהוה פן יפרץ בם " – ובין שכמבע של חרדה מצדו של העם : " ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות " . בפסוקים אלו ניכרת אפוא הזיקה ההדוקה בין הקודש – משמע נוכחות האל – ובין הסכנה . נאמר כי את ההר עצמו , שהאל שוכן עליו , יש לקדש ולהגביל : " הגבל את ההר וקדשתו " . קרבה זו ניכרת גם בערבית , שבה לשורש חר "מ נודעת משמעות של איסור והגבלה ) כמו החרם בעברית ( ושל קדושה כאחת . אחד האובייקטים המוצגים במקרא כמסוכנים במובהק הוא ארון האלוהים . בשמואל ב פרק ו מסופר כי דוד " וכל העם אשר אתו " מוליכים את ארון האלוהים " אשר נקרא שם שם יהוה צבאות ישב הכרבים עליו " על...
אל הספר