האש הקודחת בו עצמו עז ומוחשי . נדמה כי האש , שהיא סימנו המובהק של האל ) כמו בסנה , כמו בחורב , כמו על הכרמל ( , הופכת כאן למעין כוח עצמאי הפולח את האל ומשתלט עליו וגורם לו לכלות ארץ . בין שהאש היא מטפורה לזעם ובין שהיא אש של ממש ברור שמתואר כאן התקף היוצא מכלל שליטה . אבל אותנו , כקוראים , הפסוק הזה מאחז בקסם מדיח . סמוך לכך מופיע הפסוק המפחיד על אודות כל המרעין בישין שהאל מתכוון לשלח במי שהכזיבו אותו . כלומר השדים ) או בכלל נושאי המחלות והמפגעים ( הם כאן תוצאה ישירה של התקף זעם אלוהי , שלוחי התפרצות דמונית . אין כאן מהלך של ענישה שקולה ומחושבת אלא התפרעות של האל ורתימת כל דמון אפשרי להתפרעות זו . למה הדבר דומה ? לקיסרים הרומים שלאחר שגברו על השבטים הגרמאניים הפכו את הגרועים שבאויביהם לשכירי חרב שלהם ואף למשמר אישי כדי לשסות אותם באויבים או בגורמים לא רצויים מבית . הפסוק שמופיע לאחר מניית הדמונים הוא זה : " מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה " . פסוק זה , שהוא באמת שירה נפלאה ולכן כה אפקטיבית , מדגים את הנחרצות ואת הטוטליות של המהלך האלוהי . האל לא חס גם על תי...
אל הספר