יין זה מצרך חברתי שתמיד ייפתח עם אנשים אחרים , ואז אנשים יראו את מה שהוא רוצה להגיד ; שהוא קונה יין טוב , שיש לו טעם ביין , שיש לו כסף לקנות את היין , שהוא מוכן להשקיע . זאת אמירה חברתית מאוד בוטה , מאוד ברורה . אתה לא פותח אותו לבד , תמיד תחכה שיהיו עוד אנשים שיתרשמו ( יאיר מרגלית ) . מלבד החברות הרשמית במועדונים שונים , מתבטאת השליטה בתחום היין , כפי שכבר הראיתי בפרק הקודם , בשליטה בשפה ובריטואלים האופייניים לשדה . את הממד הראוותני והפגנתו ניתן לחלק לשניים : צריכת ראווה ופנאי לראווה . השניים קשורים זה בזה באופן הדוק , כמובן , ובכל זאת ראוי להזכיר את עיקרי טענותיהם של ובלן ושל ברוקס , ולפיהן יש הבדל בין מי שמאפיינים את עצמם באמצעות מוצרים יקרים ובין מי שמתבחנים מהמעמדות שסביבם באמצעות השימוש המתוחכם במוצרים שמחירם אינו בהכרח גבוה - שימוש המעיד על פנאי ועל ידע . כך , ניתן להבחין בשדה היין בין צרכנים הרוכשים בקבוקים יקרים מאוד , תוך הצגה ברורה ומודעת לראווה של מחירם הגבוה , ובין מי שמתבדל דווקא באמצעות הבנתו ושליטתו ברזי התחום , המאפשרות לו למצוא " יין מקסים גם ב - 70 שקל " , כפי שהציג ...
אל הספר