' כתוב בעפרון בקרון החתום ' , כותב דן פגיס בשירו ומעמיד שתי פוזיציות של הזיכרון : ' כתוב בעיפרון ' כלומר זמני , מחיק , לא חתום , שוכח ; ' קרון החתום ' — הזיכרון החותר לאמת , חותם את עצמו לזיכרון הנכון , הבלבדי והאחראי . ' חתום' גם מלשון סגור , נעול , לא נמסר ולא עביר . מעין תיבת זיכרון המועברת בשלמותה כשבו זמנית היא גוש לא פציח ולא מתקשר . ככלל זיכרון השואה מעוצב כניגוד לא אפשרי . הבינריות מכילה בתוכה את המאגרים שואה והצלה , את הרצון וההכרח לזכור בשילוב עם אי היכולת לזכור . את רגשי האשמה ואת תחושת ההצלחה , את הרצון להגיד את האמת , בשילוב עם חוסר היכולת לומר אותה . את הזיכרון הפרטי עם הזיכרון הקולקטיבי המטביע חותם ומבנה את הזיכרון האישי , ודאי בזיכרון של טראומה , שהוא טקסט לא זכיר . דיכוטומיה זו בולטת בקרב עדים שהתקבלו כדוברים בשם קבוצה . גם בעמדה זו יש ניגוד , שכן הזיכרון הוא אישי אולם מייצג קולקטיב נכחד שבו לכל פרט זיכרון אחר . מערכת נוספת של ניגודים מקורה בקוד המגדרי של הטקסט והשיח . הבידול בתצורות השיח שלפיהן מוגדר שיח נשי למול שיח גברי יובהר גם כזיכרון גברי לצד זיכרון נשי . השיח הג...
אל הספר