אל־ארד והעולם הערבי

העולם הערבי במחצית הראשונה של שנות השישים היה מפולג לשני מחנות עיקריים : אחד מלוכני , שמרני ובעל זיקה מערבית , שנציגותיו המרכזיות היו 38 רכס ( לעיל , הערה , ( 33 עמ' . 35-41 ערב הסעודית וירדן , ולצדן סודן , לוב ותימן , ובמעגל השני גם אירן . המחנה האחר היה רדיקלי , מהפכני , רפובליקאי ובעל זיקה לגוש הסובייטי , ונציגותיו הבולטות היו מצרים , סוריה ועיראק . המחנה הרדיקלי הוא זה שהיה פעיל בסכסוך הישראלי ערבי ובשאיפה לפתור את הבעיה הפלסטינית . מדינות המחנה המלוכני חששו כי העצמת הסכסוך , ובפרט העלאת השאלה של מעמד הפלסטינים , יפגעו ביציבות משטריהן וירעו את יחסיהן עם המעצמות המערביות שתמכו בהן . מבין מדינות המחנה הזה היה מצבה של ירדן המורכב ביותר , משום שסיפחה את הגדה המערבית והעניקה אזרחות ירדנית לתושביה הפלסטיניים , דבר שנגד את האינטרס של הארגונים הפלסטיניים . מצרים , סוריה ועיראק סברו בתקופת קיומה של אל ארד כי לישראל אין זכות קיום כמדינה ציונית , יהודית או בעלת אופי אחר כלשהו . לתפיסתן , מסיבות אידיאולוגיות , היסטוריות ופוליטיות , ישראל צריכה לחדול מלהתקיים במרחב הערבי , ובמקומה צריכה לקום מד...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד