בתקופת הראשונים נבעה הרחבת אפשרות עדותן של נשים מן הצורך להחיל את הצדק והמשפט גם במקומות שאין בהם עדים כשרים , ולא מדיון עקרוני בקושי שבעצם פסילתן של נשים לעדות . נראה שלבד מן הרשב"א לא הוטרדו שאר הראשונים מההיבט הערכי של פסול זה . לעומת זאת הדיונים בימינו בשאלה זו התמודדו עם פסול נשים לעדות על רקע שאלת מעמדן של נשים בכלל , והעמדות שנקטו המתדיינים היו בין מתוך גישה ערכית מזדהה , בין כמי שכפאום הנורמות הקיימות ובין כניסיון ( לעתים אפולוגטי ) להגן על עמדת ההלכה . כל הנוקטים עמדה הקפידו לשלול את המחשבה שנשים נפסלו לעדות בגלל חוסר מהימנות מהותי המייחס להן תכונה שלילית . לשם כך נדרשו בדבריהם לנמק את סיבת הפסול בדרכים אחרות . את הנימוקים הללו אפשר לחלק לשתי קבוצות יסודיות : נימוקים מהותניים , התולים פסול זה באופי נשי כלשהו , חיובי ביסודו , הגורם בכל זאת לאי–קבלת עדותן , וכנגדם נימוקים שאינם מהותניים , התולים פסול זה בעיקר בנסיבות החברתיות וההיסטוריות שבהן התגבשו הקביעות בסוגיה זו . עם זאת , לדברי כל בעלי העמדה נלווית נימה המעידה שהם מייחסים לנשים תכונות מהותיות המבחינות אותן מגברים , אם כי ל...
אל הספר