המדינה הדמוקרטית הנחילה להמונים את מיתוס השוויון בין האזרחים , האמור להתבטא בשני רבדים מרכזיים : בקביעת מדיניות הוגנת , מאוזנת ושווה של השלטון כלפי כל האזרחים במדינה ובחקיקת חוקים שוויוניים הנוגעים לכל האזרחים ללא כל הבדל של דת , לאום או מין . אלא שהמציאות החברתית בחברות הדמוקרטיות רחוקה מאשליית המיתוס , וקריסתה של האסכולה הקומוניסטית הובילה לסוף עידן התמימות ולסופו של רעיון השוויון בין האזרחים . תיאורו של יובל נח הררי , מרצה להיסטוריה ומחבר רב המכר קיצור תולדות האנושות , בעניין המתחים בין ערך השוויון ובין ערך החירות , מעניין ומעורר למחשבה : בני המערב המודרני מאמינים מצד אחד בשוויון ומצד שני בחירות . אולם שני אלה לא תמיד עולים בקנה אחד , והניסיונות ליישב בין השוויון לבין החירות הזינו אינספור התפתחויות מאז . 1789 המשטרים הליברליים של המאה 19-ה איפשרו יותר ויותר חירות , אולם התוצאה היתה גם יותר ויותר פערים חברתיים , שכירסמו בשוויון . המשטרים הקומוניסטיים במאה 20-ה נעו בכיוון ההפוך . כדי להבטיח שוויון הם הגבילו יותר ויותר את החירות , וחלקם שללו כליל את החירות מבני האדם בשמו של שוויון מוחל...
אל הספר