בחינת הכיוונים הפואטיים בשירה העברית בספרד הנוצרית יכולה ללמד על תפיסה פואטית שניכרת בה תבנית עומק דיאלוגית ; השירה היא מושא או בימה לדיאלוגים שמנהל המשורר עם נמענים שונים . כיוונים פואטיים אלו הם ברובם מקוריים והאחרים הם בבחינת פיתוח אינטנסיבי של תופעות שהסתמנו בתקופה האנדלוסית . במאמר זה יוצגו כיוונים שיריים שניכרת בהם תבנית של דו–שיח . הם יוארו הן על רקע האסכולה האנדלוסית הן על רקע התהליכים התרבותיים והספרותיים בני הזמן . בסיכום הדברים תוצע ראייה כוללת לגבי תפקידו ומשמעותו של הדו–שיח בשירה העברית בספרד הנוצרית . משורר ושיר בדו שיח על בימת השירה העברית בספרד הנוצרית מופיע שחקן חדש עצמאי , בעל אופי משלו , והוא תובע לעצמו תשומת לב מיוחדת – השיר . המשוררים תופסים את השיר כישות בעלת רצונות משלה , וממילא הם " מאנישים" אותו : השיר ניחן ברצונות וברגשות , מסוגל לחוש 1 השירה העברית בספרד הנוצרית החלה לשגשג במחצית השנייה של המאה השתים–עשרה , לאחר שחרבו המרכזים האנדלוסיים . היא התפתחה ופרחה במאה השלוש–עשרה והמשיכה להתקיים במאות הארבע–עשרה והחמש–עשרה . הפעילות הספרותית התפתחה בעיקר בקסטיליה , בק...
אל הספר