בפרק הקודם הבחנתי בין שני היבטים של החיים הריטואליים הדתיים : בין ההיבט החיצוני , היכול להתקיים במקרים רבים ללא כל קשר למשמעויות פנימיות המיוחסות לריטואלים אלה במסורות הדתיות עצמן , ובין ההיבט הפנימי , הניכר בתהליכי הפנמה פולחנית והעמקת הכוונה שמאחורי ריטואלים אלו . משה אידל עומד על כך שהפרקטיקה בדתות השונות מתנדנדת בין שני קטבים , זה של הריטואל הרוטיני והאמונה האינרטית מצד אחד וזה של הפרקטיקות האקסטטיות מצד שני . לטענתו תנודה זו יוצרת מאמץ להעצמת החיים הדתיים כך שהקשר עם הישות או הישויות השמימיות העליונות מתחזק , עד שהוא מגיע לשיאו בחייו של האדם המיסטי . לדעת אידל החוויות הדתיות האישיות הבלתי אמצעיות אינן מנותקות מחיי הפרקסיס הדתי , אלא מקורן בביצוע אקסטטי של הפולחנים הממסדיים המעצים את החוויה הדתית . אולם הגדרותיו של אידל למונח אקסטזה המצויות בספריו השונים הן צרות ; למשל , " מצב שבו אדם חווה מחיקה זמנית של אישיותו תוך שנחה עליו רוח אלוהים או נוכחות אלוהית או כוח אלוהי . חוויה זו , שהיא אחת המטרות של החסידות , אינה מתרחשת לרוב ללא הכנה מוקדמת . " בדתות רבות ובמיוחד ביהדות אכן קיים קשר...
אל הספר