לא נכנסתי לדיכאון אחרי שריצ'רד מת . גם לא השתגעתי . הייתי טרודה , אבל לא היה זה הייאוש שאופייני לדיכאון קליני . הייתי חסרת מנוח , אבל לא היתה זו העצבנות האופיינית למאניה . נפשי תעתה אבל דעתי לא נטרפה . הייתי מסוגלת לחשוב בהיגיון ולתאר לעצמי שהעתיד צופן לי דברים טובים יותר מההווה . לא חשבתי על התאבדות . עם זאת , מותו של ריצ'רד עורר בי אפלה כזו שלא הותירה לי ברירה אלא לבחון את המשותף ליגון ולדיכאון ואת השוני ביניהם . ההבדלים מהותיים , נקודות הדמיון מבלבלות . אחרי שריצ'רד מת לא שכחתי מי אני כאדם , וגם לא כיצד לנווט בין הדברים הבסיסיים בחיים , כפי שקורה בזמן דיכאון . איבדתי מישהו שהיה האדם החשוב בחיי , ושעתידי סבב סביבו . איבדתי רבים מחלומותי אבל לא את היכולת לחלום . האובדן נורא ואיום , אבל לא קטלני . הכרתי את הדיכאון כדבר טורדני , עיקש ובלתי תלוי בנסיבות . הכרתי את הכאב שבו כדבר יציב וקבוע . היגון שונה . הוא הכה בי בגלים , תפס אותי לא מוכנה . הוא הלם בי ברגעים שבהם הרגשתי חיה מתמיד , כשחשבתי שהתקדמתי אל מעבר לטווח אחיזתו . אני מתמודדת עם חסרונו כל כך הרבה יותר טוב , הייתי אומרת לעצמי , מו...
אל הספר