פרחי בר ואבן שחם

הזמן חלף במקוטע בשבועות שאחרי מותו של ריצ'רד ; הזיכרון פעל בגחמנות . לא הצלחתי להבין כיצד נפשי פועלת , ובמהרה גם הפסקתי לנסות . ההלם הגן על לבי , אבל חלקית בלבד . ידעתי שזה מוכרח להיות הלם , כי עשיתי את מה שהייתי מוכרחה לעשות . ידעתי שההגנה חלקית כיוון שדווקא כשציפיתי לזה פחות מכול , הגיע זיכרון שהכריע אותי . ואז התעוררה בי האימה המקפיאה : ריצ'רד מת . לא אראה אותו שוב . ייתכן שיש חוקיות בהופעתו הבלתי צפויה של הזיכרון או ברגעים שבהם הוא בוחר להכות בכל כוחו , אבל לא הצלחתי לעמוד עליה . ההיגיון מקורו בעולם שמעבר ליש , לא בעולם הפנימי . עניינים מעשיים ומסורות הכתיבו לי מה עלי לעשות לאחר מותו . כל שעלי לעשות הוא למצוא נקודת התחלה שממנה יתפתח תהליך בלתי נמנע . התחלתי במיון חפציו של ריצ'רד . ידעתי שהמשימה תהיה קשה כתמרון בשדה מוקשים , אבל בזמנו זה נראה דבר הגיוני : אעבור על שולחן העבודה שלו , על הספרים והבגדים , על המסמכים והחשבונות ועל התרופות שלא הוכיחו את עצמן כיעילות דיין . שולחן העבודה של ריצ'רד נראה לי מקום הגיוני להתחיל בו , אך התברר במהרה שהוא מייצג את אישיותו בעוצמה רבה מכדי שאוכל לה...  אל הספר
מטר הוצאה לאור בע"מ