כשהייתי צעירה חשבתי שתעוזה ופשטות באהבה יאפשרו לי להתגבר על כל מכשול . השיגעון העמיד אותי על טעותי . כשאיבדתי לראשונה את שפיות דעתי , הנחתי פחות ופקפקתי יותר . חשדתי בנפש שלי ; אי אפשר להתווכח עם המציאות החדשה . היה עלי ללמוד לחיות עם נפש שדורשת מסירות רבה יותר מכפי שהייתי רוצה שתדרוש , ובשל כך נמנעתי מהפרעות עד כמה שרק יכולתי . בהתאם לכך , נמנעתי מאהבה . שמרתי על הנפש מכל משמר ועל הלב גוננתי אף יותר ; אילו היה אכפת לי מספיק כדי לחפש , ייתכן שלא הייתי מזהה אותם כלל . לפני שהטריפה עלי המאניה את דעתי , הייתי סקרנית ושאפתי להגיע למחוזות רחוקים , אל מעבר למה שנמצא בסביבתי המידית . אחרי כן נסוגותי לאחור וחנקתי את חלומותי . לימדתי את עצמי מחדש כיצד לחשוב ולהתנהל בעולם , ועל פי קנה המידה של העולם — הייתי בסדר גמור . הייתי מרוצה מחיי במידה סבירה והצלחתי למצוא ייעוד בעבודה אקדמית וקלינית . כתבתי ולימדתי , טיפלתי במטופלים , ואת המאבק שלי במחלת המאניה דפרסיה שמרתי לעצמי . עבדתי קשה , נחושה להבין את המחלה שאני סובלת ממנה . התמקמתי , התרגלתי , התפשרתי . השגרה הקבועה חלחלה לחיי כבהתקפים עצלים והביא...
אל הספר