ח. מצב ופעולה

. 10 כאן עלינו לחזור להבחנה בין טיב ההעדפה אצל אלוהים ובין טיבה אצל האדם . בעצם חייבים אנו לומר מתוך נאמנות לשיקוליו של שפינוזה , שהוא היה רשאי לזהות את הכרח טבעו של אלוהים עם חירותו , משום שאלוהים לפי תפי סתו הוא בעל כל השלמויות . לאמיתו של דבר אלוהים של שפינוזה אי אפשר לו להיות מכריע בין אפשרויות , כי אינו צריך להכרעות אלו ני אין לפניו אפשרויות . מאחר שמהלך המאורעות קבוע ומסוים מתוך הזהות שבינו לבין המאורעות , הרי אילו גרםנו הכרעה אצל אלוהים כי אז היתה מתחייבת שימת חיץ בין אלוהים ובין המאורעות , כלומר קיפוח הזהות היסודית שבינו לבינם . בעניין זה יש הבדל מעניין בין התפיסות המונותיאיסטיות ובין תפיסתו של שפינוזה : התפיסות המונותיאיסטיות , בייחוד בפיתוחיהן הפילוסופיים , נוטות לסברה , שבבריאת העולם נפלה הכרעה של אלוהים , משום שהבריאה הוסיפה משהו על אלוהים שמקודם לבריאה , למשל הוציאה את שפע טובו מן הכוח אל הפועל . התפיסות המונותיאיסטיות ראו בדין , שכדי לנקוט את רעיון ההכרעה בתחומו של אלוהים , לא זו בלבד שיש צורך לייחס לאלוהים רצון , אלא במובן מסוים יש צורך לייחס לו אף היעדר מה של שלימות , ...  אל הספר