כל אדם וכל קבוצה נדרשים לטפח את הנרטיב הפרטי שלה, את סיפור חייהם לצורך הישרדותם הקיומית.
מה קורה לסיפורי החיים בקרב משפחות השכול, כשה"מספר " אינו בחיים עוד?
במשפחות של ניצולי שואה, שהניצול מסרב לדבר? או במצב ה"אלצהיימר" כשהמספר אינו מסוגל לדבר עוד? כיצד מטפחים סיפורי חייים בונים במצבים כאלה?
אם הנרטיב הפוסט מודרני מתייחס אך ורק לסיפור שאדם או קבוצה מספרים על עצמם, אזי מושג פופולרי זה אינו רק אגוצנטרי ביסודו, אלא גם פוגם בתרומתו להישרדות היחיד והחברה (בעיקר כזו שנאבקת על זהותה הלאומית).
אם, לפי החוקרים, האגדה התלמודית - שהיא קורפוס של סיפורים על אנשים ואירועים - תרמה להישרדותו של עם ישראל בימי משבר ומצוקה, אז יש בה מרכיב חיוני לפסיכולוגיה של ההישרדות הקיומית.
מתוך ניתוח מהפכני של מונחים סוציו - היסטורים שגורים כגון אמפתיה, כריזה ומיתוס, מפתח פרופ` רוטנברג חוליה נוספת במשנתו הדיאולוגית, הרואה באגדה שמטפחים אחרים מושג משלים למושג הנרטיב.
את משמעותה וחיוניותה של "האגדה החיה"- "הסיפור שאחרים מספרים"- אפשר להבין אפוא באמצעות ההבדל בין החסיד שחלם שהוא הופך לאדמו"ר ובין מצב שגם החסידים חלמו זאת.
אל הספר