"גם כשאני בקיוטו, אני מתגעגע לקיוטו", כך כתב המשורר היפני בשו במאה ה-17 וניסח בצמצום פיוטי רב-עוצמה תובנה שהפסיכואנליזה ניסחה מאות שנים לאחר מכן. תובנה זו היא הבסיס לכתיבתו של ספר זה. "פנטזיית הזהב", מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי סידני סמית, מבטאת את הכמיהה העמוקה של נושאיה לחזור לקיום בראשיתי-סימביוטי שבו כל צרכיהם הרגשיים והגופניים מסופקים במלואם- מצב המיוחס בדרך כלל לשלבי ההתפתחות המוקדמים ביותר של התינוק. פעמים רבות נתפסת הפנטזיה כמנגנון הגנה פסיכולוגי שמקורו בתכנים רגשיים מייסרים הקשורים לחרדות פרידה. סקירת הקשריה הספרותיים והתרבותיים מצביעה על כך שכמיהה זו נוכחת בתרבות המערבית מראשית ימיה ועד העידן הפוסטמודרני. המחקר המוצג כאן מציע יישום של מושג "פנטזיית הזהב" על השירה העברית של שנות ה-80 וה-90, בעיקר על שירתם של יצחק לאור ואגי משעול. לאחר שהוא בוחן את הקשרים הקיימים בין דרכי הביטוי של הפנטזיה לבין זרמי העומק הפועלי בעידן הפוסטמודרני בכלל ובשירה הפוסטמודרנית בפרט, הוא מראה כיצד היא מופיעה כמוטיב מרכזי חוזר בפואטיקות של לאור ומשעול, לצד משוררים עבריים אחרים הפועלים במקביל להם. הספר מעמיק בבחינת התהליכים הנפשיים העומדים ביסוד פואטיקות אלה, ומצביע על האופן שבו מלמדים ביטוייה השונים על תבנית העומק העומדת בתשתיתן המשפיעה על עיצוב המבנה והתוכן שלהן. מחקר זה חושף את מגוון האמצעים התמטיים, המבניים, הפואטיים, והלשוניים-האובססיביים לעתים- שבהם חותרים השירים למימוש פואטי של "פנטזיית הזהב".
אל הספר