יוהאן גוטפריד הרדר (1744-1803)הוא אחד ההוגים המרכזיים בהיסטוריה הגרמנית והאירופאית. מחשבתו מושפעת מנטיה דתית, מתוך מענה לחידושים הפילוסופיים של זמנו. הרדר ניהל דיאלוג פורה עם ההוגים החשובים בגרמניה של תקופתו, ביניהם קאנט וגיתה. חיבוריו עוסקים בתחומים רבים: היסטוריה, תיאולוגיה, אסתטיקה ופילוסופיה.
בחיבור על מוצא השפה משנת 1772 מגיב הרדר להוגים רבי השפעה כמו רוסו אשר דנו במוצא השפה האנושית. החיבור מקדם ערכים אשר מאפיינים את הנאורות המאוחרת, ומפתח בה בעת רעיונות חדשים אשר יהפכו להיות מהותיים עבור הרומנטיקה המוקדמת. מצד אחד הרדר מהלל את התרבויות האנושיות שאופיין זר לתרבות המערב – עמים בעלי אופי פראי שלא רוסן בידי הציוויליזציה. בשבחיו אלה גלומה אחת מתרומותיו המרכזיות למחשבת הנאורות: העיקרון שעל אנשי המערב לכבד תרבויות שאינן מוכרות להם ולהעריך את תרומתן להיסטוריה האנושית. בעמדה זו יש משום תרומה לרעיון הקוסמופוליטיות. מצד שני החיבור מדגיש את החוויה האנושית הראשונית והפראית כחיבור מיידי של האדם לטבע – חיבור אשר התקהה עם התפתחות הציוויליזציה. בזאת מבשר "החיבור על מוצא השפה" את הפנייה מהנאורות והלאה, אל הרומנטיקה.
הרדר עשוי לעורר עניין אצל קוראי העברית: הוא מהלל את השירה העברית כאוצר של האנושות. את העברית העתיקה הוא רואה כמשתייכת לשפות האוריינט, לשונות המתאפיינות, לדעתו, בביטוי עז של רגשות האדם ויצריו. שפות אלו הן לדידו עדות חיה לשימוש אנושי בשפה אשר נשאר נאמן לרחשי ליבו של האדם, ומכאן נובעת חשיבותן להבנת ההיסטוריה האנושית והאדם בכלל.
לספר מצורפת הקדמה מאירת עיניים מאת המתרגמת, ד"ר יעל אלמוג, אשר מלמדת ספרות גרמנית באוניברסיטת דורהם, בריטניה. העורכת המדעית של הספר, דנית דותן, היא מתרגמת של פילוסופיה גרמנית.
אל הספר