הבדל בסיסי קיים בין האמנות לאורך ההיסטוריה לבין האמנות העכשווית: בעוד שהאמנות העתיקה היוותה חלק אינטגרלי מחייו של האדם, זמינה וניבטת מכל פינות העיר בכל עת, הרי שהאמנות העכשווית היא מנותקת, לעיתים מנוכרת, וההתבוננות, התגובה, והגישה אליה, היא בבחינת בחירה. יצירות רבות אינן מובנות כלל לצופים אשר תחום עיסוקם המקצועי אינו אמנות, ואשר אינם בקיאים בתולדות האמנות ושפתה. כתוצאה מכך, נוצר מצב בו האמנות הינה נחלתו של ציבור מוגבל, והעבודה האוצרותית מיועדת, הלכה למעשה, לציבור זה בלבד.
בעיה זו אף חריפה עוד יותר בישראל, משום שבניגוד לאירופה, בעלת המסורת האמנותית-האסתטית המפוארת, אשר ניבטת בעיקר בערים הגדולות ונוכחת בחיי היומיום (ממש ברחובות העיר, עוד טרם כניסה למוזיאון), ואשר מהווה מקור לגאווה לכל אזרח ממוצע נטול השכלה באמנות, הרי שבישראל חסרה מסורת זו, דבר שמעמיק את היעדר הזיקה לאמנות עתיקה ועכשווית כאחת.
ספר זה נובע ממחקר נרחב, שיעודו לשנות מצב זה בישראל באמצעות פיתוח תיסה המוגדרת כאוצרות פלורליסטית. תפיסה זו מבוססת על ההכרה בערך הפלורליזם בחברה ובתרבות הישראלית כמאפיין בסיסי, ומטרתה להביא לכך שאמנות תדבר אל לבו של ציבור רחב הרבה יותר מאשר בעת הנוכחית. חלקו הראשון של הספר מציג את ההיבטים התיאורטיים של עקרון האוצרות הפלורליסטית, ואילו החלק השני מציג את ההיבטים המעשיים והישומיים של צורת מחשבה זו.
אל הספר