הרטוריקה של השלילה בכתביו של לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה, המלומד והמורה הטיבטי בן המאה ה-14, עומדת במוקד ספר זה. הכוונה לביקורת שלילית ממוקדת, ומפתיעה למדי, ביחס לגישות פילוסופיות וביחס לפרקטיקות רוחניות, ששמה לה למטרה לפרק תהליכי המשגה מנטליים וליצור אפיסה או מצב של היעדר, רִיק. השלילה של לונגצ'נפה חריפה ובוטה: "ללא מנטרות, ללא טנטרות, ללא תזה פילוסופית סופית לטעון, ללא מתן תווית, ללא מדיטציה, ללא פעולה או פרי כלשהם, המצב של המנדלה המיוחדת מושלם מעצמו […] תודעה העסוקה בשאיפה לשחרור לעולם לא תהא משוחררת. בעצם העיסוק בחיפוש, המחפש מאבד את דרכו".
בספר זה גידי איפרגן מתחקה אחר הקשר בין הידיעה המשחררת לתרגול הרוחני במטרה להבין את שלילת התרגול הרוחני ולהבהיר את סיבותיה ומניעיה בידי לוֹנְגְּצֶ'נְפָּה. הוא עושה זאת תוך כדי הימנעות מרקונסטרוקציה לשמה של משנת הדְּזוֹגְצֶ'ן, שיטתו של לונגצ'נפה. הוא מסביר כיצד אפשר ללמד וללמוד שלילה כתרגול (כולל שלילה של שלילה), ומתמקד בטבעם של התלמיד והמורה ובמערכת היחסים ביניהם באופן שלא נראה בעבר במחקר האקדמי שהוקדש ללונגצ'נפה ולכתביו. בכתיבתו איפרגן נע בין העבר להווה כדי להבין את לונגצ'נפה ומחשבתו. הוא סוקר התרחשויות וצורות שלילה מן העבר הטיבטי-בודהיסטי מצד אחד, אך גם דן בצורות שלילה בנות-זמננו מן הצד האחר, כמו זאת של הערעור – שיטתו של ז'ורז' בטאיי ביחס ל"חוויה הפנימית". ספר זה בוחן את עבודתו של לונגצ'נפה כמורה ברגישות ובביקורתיות, וחומק בבטחה מפרשנויות המונעות מנאיביות מצד אחד ומחשדנות יתר מצד אחר.
אל הספר