קשה שלא לחוש אי־נחת מאופייה האָ־סימטרי של מערכת היחסים הנוכחית בין פסיכולוגיית המעמקים וחקר המוח, הקלות שבה "מוסברים" מושגים נפשיים מופשטים במונחים ביולוגיים קונקרטיים והעמדה המתגוננת (לעתים נמנעת, לעתים נכנעת ולעתים תוקפנית) של הפסיכולוגיה האקדמית. מהשיח נעדר קולה של פיזיולוגיה אשר עֵרה למגבלותיה ולאוטונומיה האינטלקטואלית של התיאוריה הפסיכולוגית.
בספרו של שמעון מרום, פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה, שבה ומאמצת הפיזיולוגיה עמדה מסורתית וצנועה ביחס לשאלת הנפש, מבקשת כיוון, מתבוננת ותוהה מה יכולה היא ללמוד מהפסיכואנליזה. הדיאלוג מתקיים במרחב שבין התיאוריה הפסיכולוגית של יחסי אובייקט לבין נוירופיזיולוגיה המפרשת את התארגנות המוח כתוצר של תבניות יחסים בשנות החיים הראשונות.
הטון אישי, בהלימה לעמדתו ההתייחסותית של המחבר; הימנעות מודעת מעיסוק בתיאוריות פילוסופיות שומרת את הספר קרוב לחומרי הגלם, מאפשרת מגע תוך כדי שימוש בטיעונים וממצאים מתחומי האבולוציה, הפסיכולוגיה, הפיזיולוגיה והאנטומיה, כמו גם תוך כדי הישענות על טקסטים המשקפים את ההיסטוריה המשותפת של עולמות תוכן אלה. הספר נחתם בנימה אידיאולוגית־רומנטית, בקוראו למידה של צניעות במגעינו העדינים עם הנושאים החשובים כל כך לכל אחת ואחד מאתנו – גוף ונפש.
אל הספר