הספר הגלובליזציה של ישראל מציע פרספקטיבה סוציולוגית חדשה להבנת החברה הישראלית – פרדיגמת הגלובליזציה. המאה ה-20 הסתיימה ב-1989 עם נפילת חומת ברלין. המאה ה-21 החלה ב-2001 עם קריסת מגדלי התאומים בניו-יורק. נפילת החומה סימלה את קצו של המשטר הטוטליטרי האחרון של המאה הקודמת והפיחה תקווה למאה חדשה של חירות ושפע, או למה שהוגדר כ"קץ ההיסטוריה". אך מתחת לפני השטח רחשה בעולם המוסלמי התנועה שגרמה בהמשך לקריסת המגדלים ולהצתה של "התנגשות הציוויליזציות".
ספר זה מאמץ את נקודת המבט המזהה את הדיאלקטיקה שבין ה"מק'וורלד" הקפיטליסטי לבין ה"ג'יהאד" הפונדמנטליסטי כשני ממדים מתנגשים-משלימים של תהליך הגלובליזציה. הגלובליזציה משנה את סדר היום החברתי, ובעקבותיו גם את סדר היום של מדעי החברה – הפרדיגמה של המודרניזציה ומדינת-הלאום מומרת בפרדיגמת הגלובליזציה והפוסט-לאומיות.
הגלובליזציה של ישראל מיישם פרספקטיבה זו לחקר ישראל. החברה הישראלית עוברת מאז שנות ה-90 שינוי מהותי: היא הופכת מחברה מדינתית ריכוזית לחברת שוק מעמדית, מחברה לאומית מתגבשת למצבור של קהילות עוינות. היא מיטלטלת בין קצוות מנוגדים, מעמדיים וזהותיים – מק'וולרד גלובלי לעומת ג'יהאד לוקלי; ליברליות לעומת לאומנות; פוסט-ציונות לעומת ניאו-ציונות; מעצמת היי-טק ומהפכה חוקתית לעומת עזובה חברתית וכיבוש מדכא; תל אביב מכאן, וירושלים מכאן, וביניהן הדיאלקטיקה העולמקומית בכביש מספר 1. פרקי הספר עוסקים בגלובליזציה, בניאו-ליברליזציה, בפוסט-פורדיזציה, באמריקניזציה, במקדונלדיזציה, בפוסט-מודרניזציה, בפוסט-ציוניזציה ובגלוקליזציה של ישראל.
אל הספר