ספרו של שלמה בכר דן בשורה של בעיות אשר נובעות מהמידע המקוטע של התקשורת החברתית בתקופת המלוכה בישראל וביהודה. כיצד תקשר הממסד השלטוני עם האוכלוסייה הנתונה למרותו בתקופה זו? מה היו מטרות התקשורת? מה היו תכני המסר? מי היה קהל היעד למסרים שיצאו מהמרכז השלטוני? באילו אמצעים הועבר המסר מהמוען אל הנמענים?
הבסיס לשאלות אלה ולשאלות המסתעפות מהן הוא תיאוריות התקשורת שהתפתחו במהלך המאה ה-20. בספר שלפנינו נעשה שימוש במחקר התקשורת וממצאיו, תוך כדי התאמתם לנסיבות המיוחדות של העת העתיקה על יסוד ההנחה שלחברות שונות יש מבנה הכרתי דומה. בסיס הנתונים של הספר הוא הטקסט המקראי והממצא הארכיאולוגי של התקופה, כל זאת מבלי להיכנס לשאלה הסבוכה בדבר האמינות ההיסטורית של האירועים המתוארים במקרא. הגישה כאן היא טיפולוגית, לא היסטורית, כלומר שגם אם האירוע המתואר לא התרחש במציאות, הרי שהנסיבות המתוארות נבעו מהמציאות התרבותית-חברתית של התקופה, והן המהוות את תשתית הדיון התקשורתי. על סמך הנחה זו מציג המחבר את דפוסי השכנוע של המלכות ומטרותיו; הוא מראה כיצד תמרנה המלכות את נתיניה כך שיקבלו את מטרותיה, כיצד ניצלה את אמצעי השכנוע שעמדו לרשותה לטובת קידום האינטרסים שלה.
אל הספר