ספרו של יוחאי אופנהיימר מתאר את השירה שנכתבה בעברית על ידי יוצרים ויוצרות מזרחים בארבעים השנים האחרונות. שירה זו היא בעלת מטענים חווייתיים ועמדות אידיאיות ותרבותיות, אשר על אף השוני והניגודים שעולים מהם הם יוצרים מרחב כתיבה משותף. תודעת המזרחיות אשר משותפת לבני עדות שונות מחלחלת למכלול של תחומים שבהם עוסקת כתיבתם: היא קשורה בתפיסת הזהות העצמית והקולקטיבית שלהם, באותה מידה שבה היא נוגעת ליחסם למסורת הספרותית העברית ואל הלשון העברית שבה הם כותבים, לתפיסת הזמן והמרחב הישראלי שלהם, לזיקתם לתרבויות, לזמנים ומרחבים אחרים, לעמדות פוליטיות ולתפיסתם המגדרית.
במחקר הספרות העברית קיימות התייחסויות לאופן שבו הוצבו המזרחים כ"אחר" של שיח האסתטיקה התרבותית אשכנזית, המערבי בעיקרו, ובדחיקתה לשוליים של החוויה המזרחית. על מנת לחרוג מהמרחב הביקורתי המצמצם הזה דן הספר בשירה המזרחית במונחים של "ספרות גלותית", מונחים אשר מסייעים להבחין ביכולתם של משוררים אלה לכונן צורות כתיבה שאינן משכפלות דפוסי כתיבה קיימים, אלא מעמידות פואטיקה חדשה של גלותיות מזרחית. ההבחנה בייחודה של כתיבה זו ובאפשרויותיה האידיאיות מחלצת את הדיון במזרחים ממסגרת ראייתם כמושאים סבילים של הישראליות ומייחסת להם מעמד של סובייקטים אשר הנם אחראיים לייצוגם העצמי ולתרבותם, באותה מידה שהם עשויים להיות אחראיים למאבק התרבותי והפוליטי שבו הם מעורבים.
הספר מתאר את יצירתם של משוררים ומשוררות שרק בשנים האחרונות החלו להתייחס אליהם באופן מחקרי – הן כפרטים והן כקבוצה. חשיבותו ההיסטוריוגרפית נעוצה בכך שהוא מסמן כיווני התפתחות של זרם חדש שמהווה אלטרנטיבה לשירה ההגמונית הישראלית, באמצעות סימון התהוותה המגובשת של כתיבה מהשוליים האתניים במהלך העשורים האחרונים.
אל הספר