הישרדות היא מילת המפתח של ספר זה; ספרות כביטוי המלא ביותר האפשרי של תקופה היא חומר הגלם שלו. הבחינה של תפישת המוות בתקופה שבין מלחמות העולם מאפשרת לקורא גישה אל המארג עצמו של השפה, כמו גם אל הרעיונות שמדריכים את הקיום שלנו עד היום. בן גוריון ומוסוליני, עגנון ושלונסקי, פירנדלו ואונגרטי – אלה היוצרים והמנהיגים שעומדים במרכז הדיון בספרו רב-ההשראה של אורי ש. כהן. ההצבה של התרבות העברית בארץ ישראל לצד התרבות האיטלקית של התקופה מאפשרת לקווי האופי המיוחדים של כל תרבות פוליטית לבלוט.
הספר הישרדות, בשונה ממחקרים השוואתיים אחרים, אינו עוסק בהשוואה, שכן זו נובעת מכך שאותה שאלה נשאלת בשני מקומות, בשתי שפות, בשתי תרבויות פוליטיות וספרותיות שונות אך דומות. הן דומות מעצם העובדה ששתיהן, באופיין, סגורות באותה תקופה: בארץ ישראל, ככלל, מי שאינו ציוני אינו משתתף במערכת הספרותית; באיטליה, מי שהשלטון אינו חפץ ביקרו – מושתק.
מהי תפישת המוות של תרבות נתונה – זו השאלה. ספר זה רואה בתשובה עליה, כפי שהיא מתבטאת בשיח הספרותי והפוליטי, את המקום שבו מתרחש המעבר מהתחושה הקיומית של היחיד לקיומה של קהילה. תוך כדי דיון מעמיק במגוון רחב של תיאוריות (פוקו, בארת, אגמבן, שמיט, פול דה מאן ואחרים) נחשפת תפישת המוות כצומת העצבים של התרבות במפגשה עם הפוליטי, המקום המהותי שבו מתרחש השיח הציבורי.
דעות פוליטיות של סופרים אינן נחקרות כאן, אלא המשמעות הפוליטית של השפה, של הסיפור, של השירה. השיח הספרותי והשיח הפוליטי נקראים כאן כחלקים של אותה רקמה המזינה את היחיד אך גם שולחת אותו אל מותו. מותי שלי, הדבר הוודאי שלעולם אפשרי, אך גם לחלוטין בלתי נתפש, הוא המפתח לעבודה זו. המנעול הוא המציאות המדממת שלנו, שבה הישרדות היא מילת המפתח שעולה כאן לראשונה כנקודת ההיתוך של הפוליטיקה היהודית מראשיתה ועד עצם היום הזה.
אל הספר