המגמה הגלובלית השנויה במחלוקת של תיקון עוולות היסטוריות, שהיא חלק מ"מהפכת זכויות האדם", מעלה דילמות תיאורטיות ומעשיות של צדק אשר מתכתבות עם סוגיות של צדק חברתי שעלו לאחרונה על סדר היום הציבורי בישראל. ספרה של רות אמיר מציע ניתוח מעמיק וחשוב מאין כמותו של עוולות היסטוריות כלפי מהגרים, מזרחים, פלסטינים וניצולי שואה בישראל בהקשר של קולוניאליזם ויחסי שליטה. הוא מתמקד בפרשת ילדי תימן, הקרנות הגזזת וגירוש תושבי אקרית ובירעם. שני מקרים מאוחרים יותר – פרשת תרומות הדם של האתיופים וסוגיית הפיצויים לניצולי השואה בישראל – משמשים ראייה למס השפתיים ולהתחמקות של המדינה מהכרה בעוולות, מנטילת אחריות ותיקון. לנוכח מקרים אלה, בדיקת פרשת בתי הספר הפנימייתיים של האבוריג'ינים בקנדה היא דוגמה לתהליך מוצלח יחסית של תיקון עוולות היסטוריות, אף על פי שאינו חף מבעיות.
ניתוח המקרים הללו מעלה שאלות נוקבות ומציב מראה אשר יש בה כדי לאלץ את החברה הישראלית להישיר מבט אל מול פרשיות שבהן נחשפות המדינה והחברה הישראלית בכיעורן ובאכזריותן כלפי קורבנות העוול. ובכן, האם יש ביכולתה של קהילת קורבנות בלתי מפויסת לראות אל מעבר לסבל שלה? האם הקורבנות צופים אל פני העתיד ומסוגלים להרפות מצערם או האם הם מקדשים את הקורבנוּת ומשתמשים בה כהצדקה להפיכתם לתוקפן? האם קורבנות מסוגלים להתעלות מעל קורבניותם ולתקן עוולות שהם עצמם גרמו לאחרים?
המחברת מציעה התבוננות רב-תחומית בהיבטים הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים והמשפטיים של הפוליטיקה של תיקון עוולות היסטוריות בישראל. היא דנה במגוון התרופות שבין טיוח לבין רצון כן לסגור מעגל של עוול באמצעות תיקון מבני.
אל הספר