רות אמיר 212 את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית . אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו . אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו . זו גזרת דורנו . זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו . ] . . . [ מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו . אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו . בהספד מונומנטלי זה הצהיר דיין שאין להאשים את הרוצחים . במשך שמונה שנים נהגו הם לצפות, מעבר לגבול, בישראלים מעבדים את האדמה שנלקחה מהם . דיין עומד על כך שעל הישראלים להיות קשוחים לנוכח הסבל של אחרים, שעליהם לשאוף להשיג את היעדים חרף המחיר הכבד . תפישה זאת עוברת כחוט השני : "זו ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים 4 או כי תישמט מאגרופנו החרב — וייכָרתו חיינו" . המוטיב...
אל הספר