הגיבורים המרכזיים בדרמה של כל הגירה הם המהגרים והמהגרות, דמויות בשר ודם, אלא שלא אחת דווקא הם מובלעים בהכללות מחקר שונות, מוצגים בספרי ההיסטוריה כחלק מגלי ההגירה ולפעמים אפילו נשכחים.
ארץ מקלט עוסק בהגירה לארץ ישראל בשנים 1927-1919 , בתקופת העלייה השלישית והעלייה הרביעית, אך אין הוא מתמקד בהגעת המהגרים לארץ ישראל, בקליטתם ובתרומתם ליישוב היהודי באותן השנים, אלא בשלבים הראשונים של תהליך ההגירה: בהתחבטויות שלהם אם להגר, מתי ולאן, בהתמודדותם עם המערכות המנהלתיות, בטלטוליהם בדרכים, ולבסוף — בהגעתם לארץ ישראל, לחוף יפו או חיפה.
סיפוריהם האישיים של המהגרים היחידים הם מוקדו של ספר זה: הפליטים והפליטות מאוקראינה, מתימן ומאורמיה, ניצולי הפוגרומים והפרעות, בנים בלי בית, יתומים ואלמנות, נשים שנאנסו, פגועי הנפש; יהודים מן השורה, פולנים פושטי רגל שמטה לחמם נשבר, שורדי הרעב הכבד ברוסיה בתקופת לנין ובתקופת סטלין, ניצולי היבסקציה הבולשביקית; היהודים שבשולי החברה — אנשי המוסר הירוד, הגנבים, היצאניות, בעלי אשרות הכניסה המזויפות או חולי הנפש שחמקו מעינם הפקוחה של הרופאים. הם, במסעם המפרך — מי שסבלו באנייה ומי שחלו בדרך, מי שעוכבו בדרכם או נשלחו בחזרה, מי שמזוודתו נפרצה או נגנבה — הם, שעל פי רוב לא זכו להיכנס לספרי ההיסטוריה, אפילו לא כהערת שוליים, הם בלִבו של ספר זה.
דרמת הגירה זו, שעלילתה רצופה עליות ומורדות, תקוות והצלחות גדולות, משברים ואכזבות מרות, היא חלק חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ובהיסטוריוגרפיה של הגירת היהודים במחצית הראשונה של המאה ה־ 20 .
אל הספר