מראשית דרכן של הישיבות החרדיות כמעט כל ניסיון לשלב בהן לימודי חול נחשב לקריאת תיגר חמורה על עצם ייעודן החברתי, הרוחני והדתי. ואולם לאחרונה ניכרות תמורות דרמטיות בהיקפן ובאופיין של החלופות החינוכיות ה"רכות" המוצעות לנוער חרדי בגיל הישיבה הקטנה, גיל בית הספר התיכון. מהן אותן מסגרות חינוך חלופיות לנערים חרדים ומה היקף הלומדים בהן? באיזו מידה מסגרות אלו הן חלופות חינוכיות ראויות שמכינות את בוגריהן לחיים מלאים ומועילים לפרט, לקהילה ולמדינה? כיצד ניתן לפתח ולחזק את המסגרות האלה?
מחקר מדיניות זה ממפה ומאפיין לראשונה את כלל מסגרות החינוך החלופיות לנוער חרדי שאינו לומד בישיבות קטנות: ישיבות תיכוניות עיוניות לחרדים; בתי ספר מקצועיים־טכנולוגיים ברוח ישיבתית; פנימיות וכפרי נוער חרדיים לנערים הנמצאים בשוליים ובמצבי נשירה וסיכון. המחקר מסרטט את ההצלחות וההישגים במסגרות אלו ועומד על האתגרים והחסמים שעימם מתמודדים הגורמים הממשלתיים והאזרחיים־חברתיים המעוניינים לחזקן ולשפרן.
לנוכח מציאות שבה שיעור הנשירה הגלויה של נערים חרדים עמד בשנת 2018 על 4.6% , לעומת 1.4% בלבד במערכת החינוך הממלכתית, ולנוכח היעדר מדיניות ברורה, מוסכמת וכוללנית באשר למסגרות הנדרשות לאלפי נערים חרדים שאינם לומדים בישיבות קטנות, מוצגות במחקר המלצות יישומיות. באמצעות מכלול המלצות אלו ושיתוף פעולה בין־מגזרי בין גופי הממשל לגורמי חינוך חרדיים ניתן יהיה לעצב דור צעיר אמוני־רוחני משכיל, יצרני ומקצועי, בעל תחושת שייכות וזהות ברורה ויציבה.
אל הספר