מחקר זה בוחן לראשונה את רפורמת החינוך הממלכתי־חרדי שיצאה לדרך בשנת 2013 . הצלחתה מבוססת על כך שבתי ספר חרדיים ישתכנעו להצטרף לחינוך הציבורי במסגרת של זרם חינוך ממלכתי־חרדי. המחקר בודק את התנאים להיווצרות מפגש הרצונות בין בתי ספר חרדיים לבנים לבין משרד החינוך, שבעקבותיו התקבלה ההחלטה של בתי הספר להצטרף לחינוך הממלכתי־חרדי. קולות המפקחים, המנהלים והמורים החרדים מציגים נרטיב של חרדיות שכמעט נעדר מכלי התקשורת ומהשיח הציבורי. מן הראיונות והמסמכים עולות מסקנות מרתקות על האפשרויות לקידום רפורמות בחינוך החרדי. עולה, למשל, כי קבוצות הולכות ומתרחבות בציבור החרדי מוכנות לוותר על חלקים באוטונומיה החינוכית שלהן כדי לזכות בחינוך ציבורי. עוד עולה כי אחד החסמים ליישום הרפורמה הוא חוסר שיתוף פעולה מצד רשויות מקומיות מסוימות המסרבות לתקצב בתי ספר ממלכתיים־חרדיים כפי שהן מתקצבות בתי ספר ממלכתיים אחרים. מסקנות המחקר אף מערערות על התפיסה הרווחת שיש לקדם את מדיניות החינוך בחברה החרדית "בשקט" כדי להימנע מהתנגדויות. דווקא השמירה מצד המדינה על שתיקה היא שמותירה ברחוב החרדי את הקולות החד־צדדיים של העיתונות והעסקנות החרדית.
אל הספר