שלושים וחמש הסוגיות המרכיבות את הפרק השלישי של מסכת שבועות בתלמוד הבבלי, פרק "שבועות שתים בתרא", מרכזות בתוכן את הדיונים התלמודיים בנושא שבועת הביטוי: השבועה הלא-משפטית הפשוטה, אשר באמצעותה מאשר הנשבע את אמיתות דבריו (שבועה "לשעבר") או מתחייב לעשות או להימנע מלעשות דבר כל שהוא בעתיד (שבועה "להבא"). הדיונים בפרק זה בבבלי מורכבים במיוחד. מהדורה זו ופירוש זה נועדו לקבוע את נוסח הפרק על שני ענפי המסירה שלו, לשחזר את תולדות התהוותה של הסוגיא הבודדת על רבדיה, ולעמוד על מוצאם ומשמעם של מרכיבי הסוגיא השונים על רקע מקבילות בספרות חז"ל, ואף מחוצה לה. העיונים בכל סוגיא וסוגיא מסייעים בידינו לשחזר את תולדותיהן של הלכות שבועה לאורך תקופת התנאים והאמוראים, ופותחים צוהר להבנת תופעות מסוימות הקשורות להתהוות של התלמוד הבבלי, כדלהלן: א – ייחודה של מסכת נדרים בבבלי. לשונה של מסכת נדרים, ושל מסכתות אחרות, שונה מן הלשון הרגילה של התלמוד הבבלי, וניכר גם שיש הבדל בין העריכה בנדרים לבין העריכה של שאר מסכתות התלמוד. מכיוון שישנן מקבילות רבות בין סוגיות הפרק שלנו לבין סוגיות במסכת נדרים, ניתוח תולדות העריכה של הסוגיות בפרק שלנו שופך אור על משמעות האופי המיוחד של מסכת נדרים. ב – היחס בין סוגיות הבבלי למקבילותיהן בירושלמי. מצאנו הפריה הדדית בין מרכזי התורה הגדולים של תקופת האמוראים לא רק במעבר של מימרות מארץ לארץ, אלא גם בהעברת התכנים של סוגיות מעובדות מארץ ישראל לבבל – ואפילו מבבל לארץ ישראל – ועיבודן במרכז השני. ג – אופיה של עריכת התלמוד הבבלי. ניתוח הסוגיות שבפרק שלנו מטיל ספק בדגם השליט במחקר התלמוד בימינו, שלפיו מימרות וברייתות שובצו ברובד עריכה אחד בתקופה הבתר-אמוראית. עיון מעמיק מגלה תהליך הדרגתי של עריכה החל מתקופת האמוראים וכלה בתקופה הבתר-אמוראית, כולל התייחסות של עורכים מאוחרים לפעילות של קודמיהם. ד – התהוות נוסח הפרק והבבלי בכלל. מצאנו שני ענפי נוסח לפרק, שניתן להוכיח שמוצאם בבבל, שהרי כל אחד מהם חוצה גבולות ומתועד גם באשכנז וגם בצפון אפריקה/ספרד. שני עדי הנוסח הם עיבודים של אב-הנוסח משותף, וניתן לשחזר את הכללים שעל פיהם פעלו גרסני שני הענפים בבבל בעיבודו, ובכך לשחזר במקרים רבים את הנוסח הקדום. נתונים אלו מאששים נתונים שהציגו חוקרים אחרים בקשר למסכתות אחרות בתלמוד הבבלי, ומאשרים את התאוריה שלפיה נוסח בסיסי משותף עבר שני עיבודים בבבל סמוך לאחר עריכת התלמוד, בידי שתי אסכולות שהתייחסו לנוסח שלפניהם כאל נוסח בסיסי קבוע הניתן לעיבוד על פי שיקולים שונים.
אל הספר