ב–7 באוקטובר 1944 התחולל המרד היחיד בתולדות מחנה אושוויץ–בירקנאו, בית החרושת למוות הגדול והנורא ביותר שידעה האנושות. ולא סתם במחנה אושוויץ–בירקנאו, אלא בלב של פס הייצור: בתאי הגזים. ולא סתם בתאי הגזים, אלא בידי האומללים שבאומללים, המדוכאים שבמדוכאים: אנשי הזונדרקומנדו.
מהרגע שבו הושלכה האבן הראשונה על אנשי הס"ס ועד לרגע שבו נשרפה גופתו של אחרון המתקוממים חלפו רק כתריסר שעות. אלא שאת מרד הזונדרקומנדו אין למדוד על פי אמות מידה רגילות. בפלנטת המוות הזאת, שבה שמות הומרו במספרים ובני אדם נהפכו לאפר, מזדהר המרד באור יקרות מעל להבות המשרפות. במקום שבו תוחלת החיים נמדדה בימים וערכם של חיי אדם היה אפסי, המרד הזה הוא ניצחונה של הרוח על מי שקידשו את הגוף, ניצחונו של המוסר האנושי על מי שאיבדו צלם אנוש.
למרות ייחודו וחשיבותו של מרד הזונדרקומנדו, הוא טרם זכה למקום הראוי לו בתודעת הציבור ובספרות המחקר – ואת החלל משלים מרד באושוויץ. הספר מבוסס על עשרות רבות של עדויות שמסרו אנשי הזונדרקומנדו ואסירים אחרים, כולל מסמכים שנרשמו בזמן אמת ועדויות שנכתבו זמן קצר מאוד לאחר תום המלחמה. מארג המסמכים והעדויות יוצר תמונה מפורטת ומהימנה של המרד, של האירועים שקדמו לו ושל מה שהתרחש בעקבותיו.
אל הספר