לאחר תבוסת הנאצים, בין 1944 ל-1948, ברחו כ 250,000 יהודים ממזרח אירופה למרכזה, בעיקר לגרמניה, איטליה ואוסטריה. מגמתם הכללית היתה להגיע לארץ ישראל. תנועת המונים זו התנהלה בדרך כלל בדרכים בלתי חוקיות או חוקיות למחצה, והיא הקיפה לא רק צעירים וצעירות, אלא גם משפחות מטופלות בילדים. סיכוים של הנודדים להגיע למחוז חפצם לא היה רב, שכן ארץ ישראל היתה סגורה בפקודת השלטון הבריטי. אף ארצות אחרות לא ששו לקבל את שרידי השואה היהודיים. לאור אי הוודאות הכרוכה בנדידה זו, ולאור העובדה שהארצות מהן יצאו הנודדים הצהירו על כוונותיהן הכנות לשמש בית ליהודים שנותרו בהן, היתה אותה נדידה המונית תופעה האומרת דרשני. היתה זו ללא ספק הנדידה ההמונית, הבלתי חוקית, המאורגנת, הגדולה ביותר בעמים בעשרות השנים האחרונות. היא נודעה בשם העברי "הבריחה". שתי משמעויות היו לתיבה זו בהקשר לאותה נדידה רבתי: מחד, ניתן השם לנדידה עצמה של המונים יהודיים שחיפשו מיפלט לגוף ולנפש מחוץ לגבולות ארצות מולדתם : מאידך, היה זה השם של אירגון מוחשי מאוד, אשר אירגן את רובה של הנדידה, אף כי בהחלט לא את כולה.
אל הספר