שלוש בעיות מאפיינות את ההסדרים הקיימים בישראל בעניין הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום: האחת, ההסדר הפורמלי המכונן את הצנזורה הצבאית (תקנות ההגנה (שעת חירום) המנדטוריות) הוא הסדר מיושן ואנטי־ דמוקרטי; השנייה, ההסכם הלא רשמי בין “ועדת העורכים” לבין רשויות הביטחון פוגע בתקשורת הלא ממוסדת ובזכות הציבור לדעת; והשלישית, האפיק החלופי שרשויות הביטחון פונות אליו — בקשות לבתי משפט להוציא צווי איסור פרסום — מתקיים אף שאין לפרקטיקה זו בסיס ממשי בחוק. מחקר המדיניות ממליץ על שורה של רפורמות בהסדרים הקיימים. בין השאר הוא ממליץ לשנות מן היסוד את מוסד הצנזורה הצבאית, על סמכויותיו; לעגן בחוק את האפשרות למנוע הפצת מידע ביטחוני באמצעות צווי איסור פרסום; ולתקן את החקיקה הפלילית בעניין מסירת סודות ביטחוניים. הותרת המצב החוקי הקיים לא רק שאינה ראויה מבחינת ערכיה הדמוקרטיים של המדינה, אלא שהיא גם לא מעשית בעולם התקשורת הדיגיטלי.
אל הספר