|
|
עמוד:59
שיוכלו לפגוע בעומק ישראל – כדי להרתיעה מלפגוע בעומק מצרים . בסתיו 1973 העריך אמ"ן כי מערכות נשק אלה יהיו בידי מצרים בכמויות מבצעיות בשנת . 1975 באשר לסוריה , אמ"ן העריך כי היא נרתעת מלצאת למלחמה בגלל מודעתה לעליונותו המוחלטת של חיל האוויר הישראלי וליכולתו של צה"ל להגיע עד דמשק . לפיכך היא מתנה יציאתה למלחמה בהשתתפותה של מצרים . זאת ועוד , האלוף זעירא ציפה שגם אם יחליט נשיא מצרים לצאת למלחמה בלא שהתמלא התנאי שהציב , יתקבלו באמ"ן “ ידיעות והוכחות בטוחות המכילות אינדיקציה חד משמעית להחלטתו זו" וזאת בעיקר דרך מקורות בעלי נגישות ואמינות מעולות שעמדו לרשות אמ"ן . ב . הערכת מקבלי ההחלטות והבסיס להחלטותיהם באביב , 1973 כאשר הגיעו ידיעות בדבר כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה , העריך אמ"ן – בהתבססו על התפיסה דלעיל – כי הסבירות לכך נמוכה . שר הביטחון משה דיין , והרמטכ"ל דוד אלעזר הסכימו להערכה זו , אולם הוסיפו לה נדבכים נוספים . הרמטכ"ל גרס כי סבירות היא מושג דינמי , והחליט ליטול מקדם ביטחון ולנקוט צעדים מעבר לאלה המתחייבים מהערכת הסבירות הנמוכה . שר הביטחון העריך שמצרים הגיעה למסקנה כי לא תוכל להגשים מטרותיה בלא שימוש בכוח , שכן הדרך המדינית נראית בעיניה חסומה , וייתכן שתהיה מוכנה לשלם את מחיר הנזקים הצבאיים תמורת ההישגים המדיניים שהיא מצפה להשיג מעצם היציאה למלחמה . כלומר , הקונספציה שעליה התבסס אמ"ן לא הייתה מקובלת על שניהם . בדיעבד מתברר כי ניתוחו של השר דיין היה נכון , וכי מצרים אכן החליטה לצאת למלחמה כדי לשבור את הקיפאון המדיני , אולם בסתיו 1973 שוב לא העלה אפשרות זו . תהליך הערכת המצב האינטנסיבי בסתיו 1973 החל בעקבות שלוש התפתחויות : התראת האלוף חופי , 24-ב בספטמבר , בדבר מגבלות ההתרעה לגבי אפשרות של מחטף מצד סוריה ( מחטף – ולאו דווקא מתקפה כוללת לכיבוש רמת הגולן ;( קביעת שר הביטחון כי יש לבדוק אם מגבלות אלו קיימות ולהיערך לאפשרות כזאת ; וההתרעה שהגיעה ביום המחרת בדבר כוונה אפשרית של סוריה לצאת למתקפה כללית כדי לכבוש את רמת הגולן . התפתחויות אלה , בהתרחשן על רקע תגבור הכוחות הסוריים בחזית , חוללו שורה של דיונים . מאז ועד בוקר 5 באוקטובר נדונו בהערכות המצב שתי דרכי פעולה אפשריות : מתקפה סורית כללית לכיבוש רמת הגולן ומחטף מוגבל . האפשרות הראשונה צוינה בכמה ידיעות , אולם נדחתה מכל וכל , ולפיכך לא ננקטו כל צעדים לקדמה . את האפשרות השנייה העלו מעריכי המצב עצמם , כניסיון להסביר את פשר ההיערכות הסורית . בין היתר נתלו בתקרית 13 בספטמבר , שבה הופלו 12 מטוסים סוריים , והועלתה אופציה שלפיה בכוונת הסורים להגיב על האירוע . בבוקר 5 באוקטובר חל מפנה . עתה כבר לא נשללה מכל וכל האפשרות שתפרוץ מלחמה . הספקות של אמ"ן נבעו בעיקרם מהפינוי הבהול וחסר הפשר של משפחות היועצים הסובייטיים . ספקות אלה הביאו את הדרג המחליט , לראשונה , להכרה שהוא פועל בתחום אי הוודאות . הספק – שמשמעו ערעור הביטחון המוחלט שמלחמה אינה עומדת בפתח – בהצטרפו לידיעה כי היערכות כוחות האויב בשתי החזיתות מאפשרת להם לתקוף מיד , הביאו , לראשונה , להחלטה להיערך לאפשרות של מלחמה . עתה החליט הרמטכ"ל לפעול לא על סמך היעדר אינדיקציות חד משמעיות שבכוונת האויב לצאת למלחמה , אלא על סמך היעדר אינדיקציות חד משמעיות שאין בכוונתו לעשות כן . עד 5 באוקטובר שכנה הערכת האפשרות לפרוץ מלחמה בתחום הוודאות : אם יחליט האויב לצאת למלחמה , ודאי שתתקבל ידיעה על כך ; כל עוד לא התקבלה – ודאי שלא תפרוץ מלחמה . 5-ב באוקטובר שונתה ההערכה במובן שהועתקה לתחום אי הוודאות . עתה הונח , כי היעדר מידע על החלטה של האויב לצאת למלחמה אינו מעיד בהכרח כי לא נעשתה החלטה כזו . עתה דנו במלחמה , לראשונה , במונחים של סבירות . הצעדים שננקטו 5-ב באוקטובר נועדו לאפשר את בלימתם של כוחות האויב עד הגעת המילואים למקרה שמלחמה תפרוץ בהפתעה והוחל גם בהכנות לגיוס מילואים – למקרה שיגיעו אינדיקציות שאכן מלחמה בשער . אינדיקציה כזאת הגיעה בשחר 6 באוקטובר , אולם היא לא הצליחה לפזר כליל את ערפל אי הוודאות . הידיעה , שבה ננקב המועד הצפוי לפרוץ המלחמה – בתוך כמה שעות – העלתה את רמת הסבירות שיוחסה לפרוץ מלחמה . העובדה שגם בידיעה עצמה צוין כי ייתכן עדיין שתימנע מלחמה , הביאה לכך שלחלק ממקבלי ההחלטות לא היה ברור מעבר לכל ספק שאכן תפרוץ מלחמה . בסיטואציה זו החליט הרמטכ"ל כי מחיר הטעות גבוה מאוד . לפיכך חדל מלקחת בחשבון את מידת הסבירות , והחליט לפעול כאילו ודאי שתפרוץ מלחמה . מסקנתו – יש לנקוט את כל הצעדים הנובעים מהאפשרות שמלחמה אכן תפרוץ במועד שננקב בידיעה עוד באותו יום . לפיכך המליץ לגייס את כל כוחות המילואים ולהנחית מכה אווירית מקדימה . שר הביטחון , לעומתו , העניק משקל רב יותר ממנו לשיקולים מדיניים – ובראשם להשפעות האפשריות של צעדים אלה על תמיכת ארה"ב בישראל . הוא העריך בחומרה רבה יותר את הנזק העלול להיגרם מצעדים אלה , ובעיקר את האפשרות שישראל תימצא אחראית לפרוץ המלחמה . הוא קיווה , כי , כפי שנאמר בידיעה , אם ייוודע למצרים שישראל מכירה בכוונתה לצאת למלחמה , היא תימנע מכך . נוכח זאת , ונוכח התפרסות הכוח הסדיר בחזיתות והעלאת הכוננות גם בחיל האוויר , גרס השר דיין כי עדיף ליטול סיכון מחושב . לדעתו , עדיף להימנע מהנחתת מכה אווירית מקדימה – שהיא צעד יזום במובהק , ולגייס רק את החלק של מערך המילואים החיוני למגננה . יתרתו – המיועדת למתקפה – תגויס רק כאשר האויב אכן יפתח במלחמה . ראש הממשלה נטלה מזה ומזה – מההיגיון המדיני של שר הביטחון ומההיגיון הצבאי של הרמטכ"ל : נוכח העובדה שהנחתת מכה אווירית מקדימה היא צעד יזום במובהק קבעה שאין להנחיתה , אלא אם ייוודע שארה"ב יודעת על כוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה . במקרה זה לא תיחשב כבר ישראל בעיניה כיוזמת המלחמה . אשר לגיוס מילואים – הוויכוח לא היה על עצם הגיוס , אלא על היקפו . בהנחה שאיש לא יספור את היקף הגיוס – אם ירצה להאשים את ישראל כיוזמת המלחמה , או כמדרדרת לקראתה – סכרה ראש הממשלה שעדיף לגייס את מלוא המערך , דבר שיקנה לצה"ל את כושר הפעולה המיטבי . שר הביטחון הסכים בסופו של דבר לגישה זו וכך הוחלט . עד 5 באוקטובר שכנה הערכת האפשרות לפרוץ מלחמה בתחום הוודאות : אם יחליט האויב לצאת למלחמה , ודאי שתתקבל ידיעה על כך ; 5-ב באוקטובר שונתה ההערכה הרמטכ"ל החליט כי מחיר הטעות גבוה מאוד . לפיכך חדל מלקחת בחשבון את מידת הסבירות , והחליט לפעול כאילו ודאי שתפרוץ מלחמה . שר הביטחון , לעומתו , העניק משקל רב יותר ממנו לשיקולים מדיניים
|
|