|
|
עמוד:9
הקדמה כתיבת הספר הזה , ראשיתה במחשבה לעשות חשבון נפש אישי מקצועי לאחר יותר מחמישים שנות התעניינות בעבר ושלושים שנות מחקר וכתיבה היסטורית . כלומר , העניין בעבר והמחקר ההיסטורי נועדו להיות צירו המרכזי של הספר . אלא שתוך כדי קריאה , עבודה וכתיבה , התברר לי שמחקריהם של לא מעטים מקרב עמיתי בארץ ומחוץ לה אינם תוצאה של עניין בעבר , אלא בהווה דווקא , והם מכוונים להשפיע עליו ולשנותו . על רקע זה השתנתה מגמת כתיבת הספר . ויתרתי כמעט לגמרי על ההיבט האישי והתרכזתי בבחינת מצבה וערכיה של הדיסציפלינה ההיסטורית בפרוס המאה העשרים ואחת , ובבחינת השילוש "היסטוריה , עבר והווה . " התחלתי להרהר בכתיבת הספר בשנת , 2001 כאשר כיהנתי כראש בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת חיפה וכראש החוג ללימודי ארץ ישראל , שעיקר תכניו הם ההיסטוריה והגיאוגרפיה ההיסטורית של הארץ . שאפתי אז להקים מסגרת ארגונית ודיסציפלינרית משותפת לכל החוקרים והמורים העוסקים בהיסטוריה בכלל , בין שהיא היסטוריה של סין , של האימפריה העות'מאנית , או של ארצות הברית , ובין שהיא היסטוריה של מדינת ישראל , של יהודי פולין או של צרפת . ואולם ההצלחה היתה חלקית מאוד , בלשון המעטה . בעידן של סגידה לססמת האינטר דיסציפלינריות , לצורך ושלא לצורך , חיזוקה של הדיסציפלינה נראה מיותר . הבדלנות של החוגים השונים והחשש מפני שינויים היו ועודם חזקים יותר מן המכנה המשותף המושג בעיסוק באותה דיסציפלינה . פיצול ארגוני ופרטיקולריזם חוגי בתקופה שבה מעמדם של מדעי הרוח באקדמיה ושל לימודי ההיסטוריה בכללם מתדרדר , הם מכשלות מיותרות . ואולם , עוד יותר מכך בלט בתקופה ההיא המאמץ שעשו אנשי אקדמיה אחדים , לא כולם היסטוריונים דווקא , לחתור תחת המחקר ההיסטורי כהווייתו אז באקדמיה הישראלית בשם הרוחות החדשות המנשבות ב"עולם המערבי , " ולהפוך את האופנות האלה לאורתודוקסיה חדשה שתכתיב להיסטוריונים תודעה ומתודולוגיה . אחד הביטויים לחתרנות הזאת היה התקפה על החוג ללימודי ארץ ישראל בטענה שהוא חוג " אידיאולוגי" המכופף את ממצאי המחקר ל"נרטיב הציוני . " טענה זו מזכירה טענות דומות שהועלו נגד קיומם
|
|