|
|
עמוד:25
בתי הספר התיכוניים , המספקים אוטובוסים מלאי צעירות למפעלים הרעבים לידיים עובדות . עבור רוב העובדות זוהי בדרך כלל היכרות ראשונה עם חיי עבודה . לעתים מדובר בנשים שהן העובדות השכירות הראשונות בתולדות משפחותיהן . יש נשים המתגוררות בקרבת המפעל והיכולות לשוב מדי ערב הביתה . ואולם מרביתן נאלצות למצוא לעצמן מגורים בשכירות בסמוך למקום העבודה החדש . מספר הדירות להשכרה אינו רב , בדרך כלל , ודמי השכירות גבוהים , יחסית למשכורת . במאלזיה , לדוגמא , מצאה החוקרת ריישל גרוסמן מן המכון למחקר ולחינוך לעבודה פועלות של מפעל אמריקאי אשר התגוררו בתנאי צפיפות , ארבע עד שמונה בחדר , אם בפנסיון ואם בצריפים שהוקמו בחיפזון בסמוך למפעלים החדשים . יש והמפעלים עצמם מציעים לעובדות מגורים - אלא שאין כל דמיון בינם לבין המגורים בנוסח פנימיות אוניברסיטאיות שתצלומיהן מופיעים בעלוני הפירסום של המפעלים . חדרי המגורים קטנים וצפופים , והם מופעלים בשיטת "המיטה החמה : " כשעובדת קמה משנתה והולכת לעבודה , נתפסת מיטתה על ידי עובדת אחרת , שזה אך שבה מן העבודה . בחדרים מעין אלה גרות לעתים עד ל 20 נשים . בתאילאנד מצאו נציגים של ועד השירות של הקווייקרים האמריקאיים חדרי מגורים מזוהמים , עם מיטות מאולתרות משברי דלתות ומלוחות פח חלודים . מרבית העובדות מקבלות משכורות המספיקות בקושי לכיסוי הוצאות הקיום , בין אם הן מועסקות על ידי חברות רב לאומיות גדולות ובין אם על ידי מפעל מקומי . מנהלי החברות טוענים כי השכר שהם משלמים הוא גבוה , בהתחשב ברמת החיים הנמוכה , ואולם שכר המינימום המשולם ברוב ארצות מזרח אסיה אינו מספיק לכיסוי הוצאות המחייה הבסיסיות . בפיליפינים , לדוגמא , מקבלת עובדת מתחילה במפעל אלקטרוניקה אמריקאי בין 34 ל 46 דולאר לחודש , בשעה שההוצאה החודשית הבסיסית לנפש מסתכמת ב 37 דולאר . באינדונזיה משתכרת עובדת מתחילה , בממוצע , 7 דולאר פחות מן ההוצאה החודשית
|
|