|
|
עמוד:7
מבוא למהדורה העברית - אורית שר אני אוהבת שחקנים . פעם קראתי לעצמי שחקנית - אך התחלתי להיות כזו , כשהפסקתי להתעסק עם איך קוראים למה שאני עושה . אך ראשית כל : קשה מאוד ללמוד משחק - קשה הרבה יותר ללמד משחק . אמנות ככלל היא כלי שאמור להיות פראי וניסיוני . איש מלבדכם לא יכול להפוך אתכם לאמנים - רק אתם יכולים . יש ללמוד כלים , להשתכלל , לנצל ידע של אחרים כדי להגביר את מידת הדיוק ולהגיע לחשיבה מודעת ביחס לעצמכם . אבל הדבר החשוב ביותר עבור שחקן או אמן הוא כיצד ללמוד : כיצד להכיר את מנגנוני הלמידה שבהם הורגלו עד כה בתפיסת עצמם , בתפיסת החיים שסביבם . חלומות אינם רלוונטיים לעבודת המשחק . אל לו לשחקן להסתמך על הכישרון בלבד או על חיבור עמוק לרגשותיו הכמוסים . עבודת המשחק ממילא מפתה בעושר הפנימי והרגשי שלה , כך שהאימון הנצחי של השחקן הוא חתירה מתמדת לפרקטיקה של הצמצום . אם נמשיל את השורות בתסריט לפרוסת לחם , עבודת השחקן היא למרוח כמה שפחות על אותה חתיכה . צמצום פירושו לא להיות מאוהב במה שאתה עושה - ובעיקר לא להעריץ את עצמך ולחלופין לא לרחם על עצמך . תפקיד האמן הוא לחשוף את האמנות ולהסתיר את עצמו . לשם כך שחקן חייב להתיידד עם המוח , ולא לפחד ממנו . האמנים הגדולים ביותר שהכרתי עובדים מהראש ומבינים שהלב , אבי הרגשות , הוא יציר מוחנו . רגש מופיע בעקבות המחשבה - ולא להיפך . לפיכך , שחקן משול מבחינתי לאתלט . כמוהו כספורטאי המפתח את השרירים הפנימיים , הנצחיים , שאינם נראים . משימתו קשה שבעתיים , היות שהמין האנושי בחר בפיזי , בחיצוני . כבר מזמן בני - האדם מעדיפים להיראות טוב , במקום להיות קרובים לעצמם או להיות בעלי דמיון מפותח . ישנם שחקנים המכתיבים אופנה - אלה שקולם הפנימי עז כל כך , עד שביכולתם להוביל מציאות שאין להתעלם ממנה . מנגד ישנו העדר הנגרר - מובלי המציאות , אלה הפוסעים בתלמים שנחרשו קודם , אלה המבוהלים מהממד הפיזי המתכלה , עד כי הם שוכחים את פנימיותם הגמישה . חשוב לשחקן להבין לאיזו קבוצה ברצונו להשתייך . קשה מאוד לכתוב " ספר הוראות" לשחקן מבלי להכתיב שיטה . הגישה הנוקשה
|
|