|
|
עמוד:9
פתח דבר מקובל לחשוב שיופי הוא עניין לטעמו האישי של המתבונן . אף קאנט סבר כך בתחילה , אבל בערוב ימיו השתנתה עמדתו לכדי הסברה כי ניתן להעמיד את סוגיית היפה לעיון פילוסופי . עיון זה — כך לדעת המחבר — קשור בטבורו לתורת ההכרה של קאנט , ומשום כך אולי מן הראוי היה לזכות את הספר דווקא בכותרת מביקורת התבתד , הטהורה לביקורת כוח השיפוט . קאנט ( 1804-1724 ) לא הבחין באורח ברור בין המוצר האמנותי ובין הדבר היפה בטבע . מבחינתו כל אמנות היא יפה , ולכן כאשר אנו חורצים משפט על אובייקט המתיימר להיות יצירת אמנות וקובעים כי הוא יפה , אזי בכך אנו קובעים גם כי הוא אכן יצירת אמנות . לאמתו של דבר , ידיעותיו של קאנט בשדה העשייה האמנותית היו דלות ביותר , והדוגמאות שבהן הוא משתמש מן סתם עלובות למדי . ואולם , האינטואיציות של קאנט בהקשרים של האמנות והיופי הן מפליאות לאין קץ . מבחינת התוכן הממשי של הדיון , קאנט איננו עוסק במאפיינים האסתטיים של האובייקטים מצד עצמם , כי אם בדרך שבה אנו חורצים משפט על יופיו של האובייקט . לשיטתו , כל בני האדם חולקים בשווה אותם העקרונות שבכפיפות להם מתבצעים שיפוטים אסתטיים . לשון אחר , לכל בני האדם מבנה התרשמות זהה הקובע באורח בסיסי את אופן השיפוט . העובדה שלעתים קרובות אנו חלוקים בדעותינו ביחס ליופי , יסודה , לדעת קאנט , בטעות , כלומר בעירוב של גורמים שהם זרים לשיפוט האסתטי . בתקופתו של קאנט המונח "גאון" יוחד אך ורק לאמן היוצר . אנשי מדע דגולים , למשל ניוטון , אשר במונחים של ימינו אנו מכבדים אותם בתואר "גאון , " זכו אז לתארים אחרים , כגון "פילוסוף גדול . " מיהו אפוא הגאון או האמן היוצר ? מתוך ההקשר השיטתי הקאנטי עולה כי הגאון איננו אדם המצויד בכלים תודעתיים שאינם מצויים אצל שאר בני האדם , אלא שהוא ניחן בתכונות הקשורות במשמעת עצמית ברמה
|
|