|
|
עמוד:3
למרות ההבדלים המהותיים בין שלוש הגישות של ההיסטוריונים 'המפלילים , ' כולם היו שותפים להנחה האקסיומטית שלפיה קיים 'כלל ישראל' כתופעה רוחנית והיסטורית , והם כולם החזיקו בהנחה זו בדבר קיומו של 'כלל ישראל' אף על פי שאבחנו שינויים מהותיים שחלו בעם היהודי לדורותיו . יוסט , גרץ ודובנוב קבעו את זהותו כאומה גלותית , ואילו דינור , מאהלו , " בארון ואטינגר ראו בעיניהם את חורבן גלות אירופה ואת תקומתה של מדינת ישראל ועל כן תפסו את הקיום היהודי כצירוף בין נורמליזציה טריטוריאלית ממלכתית ובין אנומליה תפוצתית ייחודית - כמו מצבו בתקופת הבית השני - ובכך , במישרין ובעקיפין , קבעו כי מסלול ההיסטוריה היהודית הוא מעגלי . משמעות הדבר היתה חיזוק התפיסה בדבר אחדותה וייחודה של ההיסטוריה היהודית . במישור השני , האידאולוגי פוליטי , אפשר להבחין בארבע גישות מודרניות של תפיסת ' כלל ישראל' - אחת דתית ושלוש לאומיות . הגישה הדתית - הן זו הרפורמית והן זו הקונסרבטיבית - ניסתה להגדיר את 'כלל ישראל' במושגים דתיים מודרניים כחלק בלתי נפרד מן החברה המתקדמת הליברלית וההומנית הסובבת אותו . היסוד הלאומי בגישה זו לא היה גלוי , ומחזיקיה אף הסתייגו ממנו , אלא שהוא התקיים וגם השתמע בה מעצם הגדרתו של הציבור היהודי כבעל ייחוד משלו . לעומת זאת , שלוש הגישות האחרות היו לאומיות מוצהרות הן באידאולוגיה שלהן והן במגמותיהן הפוליטיות . הכוונה היא לתנועה היידישיסטית , שהושפעה מתפיסתו הלאומית של שמעון דובנוב , למפלגת ה'בונד' הסוציאליסטית מרקסיסטית ולתנועה הציונית . שלוש הגישות היו שונות זו מזו ואף יריבות , אך עם זאת היה להן גם בסיס רעיוני ופוליטי משותף . היידישיסטים דובנוביסטים שללו את התפיסה המעמדית הפרולטרית המרקסיסטית של ה'בונד , ' אך שתי התנועות הכירו בהיותם של היהודים עם גלותי ודגלו באוטונומיה יהודית תרבותית בארצות מושבם . ובאשר לציונים - אלה ראו בהקמת אוטונומיה לאומית יהודית בארץ ישראל תנאי להמשך קיומו של העם בגלויותיו כ'כלל ישראל . ' משום כך , הציונות , באורח פרדוקסלי , שללה את היגלות' כתופעה רוחנית ונפשית אך דאגה להמשך קיומה של הגולה כהוויה לאומית . מסיבה זו היא נקטה מאז ועידת הלסינגפורס בשנת 1906 מדיניות שהוגדרה 'עבודת ההווה' בשני המישורים : חיזוק הקיום הלאומי בגולה , ובניין הבית הלאומי בארץ ישראל . מדיניות זו הפכה אותה בהדרגה , עקב תהליכים היסטוריים חמורים שסיכנו את קיומם של היהודים , למייצגת האינטרס הלאומי של ' כלל ישראל . ' כך , לקראת מלחמת העולם השנייה , הכיר שמעון דובנוב בתפקידה ההיסטורי של הציונות , וגם התנועה הרפורמית שינתה את עמדתה האנטי ציונית העקרונית המסורתית והחלה לתמוך בבניין הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל . רק ה'בונד' נותר בסרבנותו הבדלנית ומיאן לשתף פעולה עם 'כלל ישראל , ' אף שבאותו פרק זמן עצמו היה בין ראשוני הנאבקים נגד גל האנטישמיות בפולין . על אף כל ההבדלים ביניהן , לכל הגישות האלה היה למן ההתחלה בסיס משותף , והוא ההכרה בקיומו של עם יהודי עולמי , עם שרכיב יסודי במהותו הקולקטיבית הוא הגלות - בין שהיא שלילית , כדעת הציונים , ובין שהיא חיובית , כדעתם של הרפורמים , היידישיסטים והבונדאים .
|
|