|
|
עמוד:12
לחולל תמורה בחיי הפלחים . הכפר נשאר ברמת חיים נמוכה ועד לתקופה מאוחרת יחסית עובדו רק שטחים מצומצמים . במשק הערבי המסורתי , אופן העיבוד היה לא אחת הרסני . ההפרדה הכמעט מוחלטת בין העיבור החקלאי וגידול בעלי חיים הביאה לכך , שהפלחים לא התייחסו למחזור זרעים דו-שנתי , המקובל בגידולי מספוא , גידולי שחת ותחמיץ או עיבודים להשבחת הקרקע לא היו ידועים . משק הקיום של הפלח התרכז בתבואות חורף וקיץ , קטניות לגרעינים וגידולים מנצלי קרקע , כגון כותבה וטבק . הדגש הושם על שמירת לחות הקרקע , ולא על פוריותה . שיטות העבודה במטעים היו אף הן הרסניות : מסיק הזיתים למשל , נעשה בעזרת מקלות , והעצים הניבו רק כל שנה שביה . טיפולים כמו גיזום וזיבול במעט ולא היו ידו עים . שטחי יער ומרעה היו הפקר . כריתה מתמדת ובלתי מבוקרת ורעיית גזל הביאו להרס שטחי יער נרחבים , ובכך אבד נכס ביולוגי יקר . * ? * ? * - בימים עברו התפתחה בא"י תרבות חקלאית עשירה שינקה ממקורות שונים ומגוונים : שיטות השלחין העתיקות , שהתפשטו במרכזי ה"סהר הפורה" , ולצידן שיטות השקאה ושימור קרקע , וידע אגרוטכני יווני רומי . אלה התמזגו יחד לאותה תרבות חקלאית מיוחדת , ששיגשגה בתקופת בית שני ובתקופת השלטון הביזאנטי . במקורות מצויות עדויות רבות על שיטות חקלאיות מתקדמות , כגון זיבול , מחזור זרעים , וחקלאות מדרגות מפותחת . חקלאות זו יכלה לספק ברוב השנים את צרכי האוכלוסיה גם כשזו מנתה מיליוני תושבים , ואף נותרה תוצרת בסיסית ליצוא , כגון שמן זית , יין וחיטה . # # במשך כל התקופה עמדה תרבות זו של "חקלאות קבע" מול נוודי המדבר . כל עוד המשטר המרכזי היה חזק , הוא הצליח להגן על תושבי הקבע . אך הכיבושים התכופים ( של הערבים , המונגולים , הממלוכים והתורכים ) הביאו להתנגשות מתמדת בין המזרע לישימון , וסופו - שתרבות הנוודים דחקה את יושבי הקבע . הנוודים היו רגילים למדבר ולחיי נדודים ושוד , והתרבות החקלאית , אותה מצאו בארץ , היתה זרה להם . בעקבות הכיבושים והמלחמות ירד מספר התושבים . לאוכלוסיה המועטה שנותרה לא היה עוד צורך בחקלאות אינטנסיבית , במפעלי מים רבים וברשת דרכים . המדרגות לא תוחזקו כראוי והפכו לחורבות . הרמה הטכנולוגית ירדה כמעט בכל השטחים , ובמשך תקופה ארוכה כמעט ולא נוספו כל המצאות חדשות . הכלים
|
|