|
|
עמוד:12
והרצין שבמבקריו המוקדמים של גנסין . פ' לחובר , ( דרך דור 'כתובים' בגלגולו המקורי ( כפי שיוצג על ידי המהדיר השני , אליעזר שטיינמאן , מחסידיו המושבעים הראשונים של גנסין , ( ועד לדורם של שלונסקי , לאה גולדברג ואלתרמן ( כפי שיוצג במהדורה בת שלושת הכרכים של ספרית פועלים מ . ( 1946 גם לא היה צורך בעשיית נפשות לגנסין . יצירתו אמנם לא היתה פתוחה מעולם לפני קהל הקוראים הרחב ( ככל שניתן לדבר על קהל כזה בממדים ובנתונים של הספרות העברית בראשית המאה העשרים , ( ולא חסרו אף קוראים מיומנים , לרבות מבקרים וסופרים חשובים ( ומי לנו גדול מביאליק , (? שלא חדרו לתוכה ולא גרסו אותה , אך נמצאו לה תמיד גם חסידים נלהבים , שהערצתם אליה אפילו עוררה תרעומת ( יעקב פיכמן כתב על 'הערצת גנסין' כעל תופעה שלילית ) — דוד פרישמן , זלמן שניאור ודוד ברגלסון , פישל לחובר ורחל כצנלסון שז"ר , דוד פוגל ושמעון הלקין , אליעזר שטיינמאן ומנחם פוזננסקי , אברהם שלונסקי וישראל זמורה , עזרא זוסמן ולאה גולדברג , א"ד שפיר וס' יזהר . גם בשנות החמישים , עם ייסודה של הספרות הישראלית , עדיין היתה יצירת גנסין מוכרת במידה זו או אחרת לכל קורא ספרותי מחונך ( על רקע זמננו נשמעים דברים אלו כאילו בקעו מעבר 'אגדי' מופרך . ( סופרים צעירים גילו את התעניינותם בה . חיים גורי כתב עליה עבודה סמינריונית , שמכוחה נשלח לצרפת ללמוד בה את כתבי פרוסט והמשוררים הסימבוליסטים ; מתי מגד ודוד שחר כתבו והרצו עליה ; עדי צמח , ידידי , חברי לספסל הלימודים באוניברסיטה העברית , כתב עליה ( ב ( 1959 מאמר , שגילה כי גם לביקורת הצעירה ביותר יש זיקה אמיצה אליה . לא היה שום צורך להכריז על גנסין בצלצלי תרועה . אם היה דרוש ריענון הקשר עמו , מקורו של הצורך לא היה בהעדר ידע , עניין או הערכה . עם זאת , הלכה וגברה בי התחושה כי רבדים מסוימים ביצירת גנסין , סגולות עקרוניות שלה , שלא הובלטו והוארו דיים , טעונים 'חשיפה , ' לא רק מפני שהם היו מצויים 'שם' ( כלומר , בתוך הטקסטים , ( אלא גם ואולי בעיקר מפני שבקשר עמם תלוי קיומו ה'חי' והמתמיד של הקשר עם גנסין בכללו . סבור הייתי שמוטלת עלי החובה לא רק לקרוא את סיפורי גנסין קריאה מדוקדקת יותר משנקראו עד אז , אלא גם לקוראם בעיני בני דורי ולחדש , בצורה זו , את המגע החי בינם לבין הקהילה הספרותית הישראלית הצעירה , שראיתי עצמי חלק ממנה . נראה לי שהמסורת של הערצת גנסין , אף על פי שבמידה רבה התחנכתי עליה , כאילו מצתה עצמה ואף נעשתה חיץ בין הסופר ובין קוראים בני זמני . זו היתה מסורת סנטימנטלית ביוגרפיסטית , שזיהתה את הטקסטים של גנסין עם גנסין האיש , המתיקה את דמות הסופר ואת כתביו , שללה מהם 'קושי , ' אפילו 'רוע' מסוים שחשתי בקיומם ( לאמיתו של דבר , חשו בהם כבר לפני : בתר — מתוך אי אהדה גוברת והולכת ליצירת רעו הקרוב , שנעשה לימים יריבו ; ורחל כצנלסון שז"ר — מתוך דקות אינטואיטיבית של קרבה עמוקה אליה , ( נטלה מן הקריאה בסיפורי גנסין
|
|