|
|
עמוד:174
יחסו השלילי של המקרא לרצח ויחסו לערך חיי אדם מובנים למן סיפור קין והבל ונמשכים בכל ספרי התנ"ך , אם בחלקיו השיריים והנבואיים , ואם בחלקיו ההלכתיים והסיפוריים . ערך כבוד האדם נלמד לא רק מפסוקי צלם אלוהים , אלא גם מאופני ההתנהגות המציעים כמופת אישי התנ"ך , וכנגדם הדגמים השליליים של הרשעים . היחס לניאוף במקרא כולו מכונן את ערך המשפחה , והיחס לגזל ולממון בכלל מצביע על תפיסת התורה את זכות הקניין . בנושאים אלה קשה גם להצביע על מחלוקות עמוקות , הן במקרא הן בספרות חז"ל . יש הבדלי גוונים והדגשים , אבל לא הבדלים מהותיים . הזיקה העמוקה שבין ערכי היסוד של התורה ובין התפיסות המודרניות של זכויות האדם אינה מפתיעה , ביודענו שהתשתית הרעיונית של הליברליזם וההומניזם נעוצה בתקופת הרנסנס , בעלייתן של הרפורמציה והפרוטסטנטיות על אדמת אירופה , ויניקתן של אלו מהמקרא ואף ממקורות מאוחרים יותר של ספרות הדתות , הנצרות מכאן והיהדות מכאן . מכל האמור בשער זה עולה ההצעה לחדול מלהתייחס אל אמונת היהדות כמערכת גבולית , מצרנית , ואולי אף מנוגדת חלילה לאמונה ההומניסטית ליברלית , אלא אדרבה , לראות בה את אחד השורשים העתיקים של אמונה זו . להכרה זו ערך שאינו היסטורי בלבד : היא תאפשר ליטול גם כיום באופן מעשי ממקורות היהדות — ההלכה והאגדה , המשפט והמוסר — הנחיות מעשיות למימוש ערכים הומניסטיים של זכויות אדם במציאות המודרנית והבתר מודרנית . בד בבד היא מחייבת את חכמי ההלכה ואת מנהיגי הציבור שומר המצוות להיזקק לשיח הערכים והזכויות המודרני ולתת לו ביטוי משמעותי והולם בפסיקה , בהנהגה ובחינוך .
|
|