|
|
עמוד:12
מעוני צדי המתרס On Either Side of the Divide rp 3 N nnop nm 1 על שטחים גדולים Little Anecdotes about Large Spaces ליאב מזרחי Liav Mizrahi ' לצד מה שמכונה "הקובייה הלבנה , " אותו מרחב תצוגה סטרילי , נקי מהפרעות חברתיות ופוליטיות , מתקיימת תת תרבות תוססת של מרחבי תצוגה , שעל דרך הניגוד וההתרסה ניתן לכנותה "הקובייה השחורה . " הקובייה השחורה היא חלל לא מסחרי , מנותק מהקשרים פיננסיים ומאינטרסים כלכליים . מעמד זה מאפשר לה לגעת בעולם הממשי , ולאצור בקרבה את עקבות הזמן והזיכרון . הזיכרון מיוצג בהרס שמותירים עקבות הזמן . שאריות הזיכרון נחרטות בעשייה , בצפייה ובביקורת . כפרקטיקה של זיכרון ושל היזכרות עושה האמנות שימוש מובנה במוסכמות ויזואליות שונות ובאתרים חזותיים מגוונים . האובייקט האמנות , 1 בעיקר עבודות צילום , אף נטען בחובות מוסריות ואזרחיות חדשות . לפיכך , הקובייה השחורה מתפקדת כעדות חזותית מצטברת , המעידה על הזמן שחלף בה . חללים מסוג זה מצויים בכל אתר תצוגה שאינו עונה להגדרה הנורמטיבית של גלריה או מוזיאון . בעולם האמנות החזותית משתכנים מרחבים אלו בחדרי מדרגות , בדירות ריקות ובמבנים נטושים המתחככים בח" היומיום . תופעה "חודית זו משבשת בקיומה את התבנית הנורמטיבית המכוננת את הקובייה הלבנה , ובה בעת היא מעלה שאלות נוקבות לגבי מעמדה העכשווי של אחותה המושחרת . הקובייה השחורה מכונסת בשנים האחרונות במסגרת אירועי חוצות המוניים , המתקיימים למשך זמן קצר במרחב הציבורי הפתוח . מה הם מאפייניה של תופעה זו ? אילו מופעים ואילו צורות היא לובשת במרחב הישראלי ? האם באמת היא מצליחה להשתחרר ממגבלותיה של הקובייה הלבנה ? " הקונגרס ( 2007 ) " 1 7 היה אחד מאירועי האמנות הראשונים שבלטו בנוכחותם בשנים האחרונות . האוצרת , שרי גולן , ביקשה מקבוצה של אמנים לפעול בקומת בניין שלמה שיועדה לפינוי ולהריסה . העבודות הוצבו בחדר הכניסה לבניין , בחדר המדרגות ובקומת המגורים עצמה . המתחם עוטר בפסלים , בציורים , במסכי טלוויזיה ובכל מה שעונה להגדרה של אמנות עכשווית . התערוכה התקיימה במשך שלושה ימים בלבד . בניגוד לשיטות הייצוג המקובלות גלשו חלק מהיצירות מן הבניין אל המרחב הפתוח , ואף הקדישו ללב מקום חנייה ( אפרת קדם , אין חנייה ללב שלי . ( האירוע כולו התייחס לשם הרחוב ולמצב החברתי המשתקף בו . במקרה של רחוב הקונגרס , היו אלה מהגרי העבודה , דרי רחוב ותחנות סמים . האירוע המפתיע והמרענן הדהד לימים התרחשויות אמנותיות דומות , כמו "רחוב הס" , 2008 ) אוצרים : רועי מרדכי ורווית הררי , ( "רחוב מיכל" ו"שדרות רוסשילד" ( את שתי האחרונות יזם דני יהב בראון במסגרת קורס אוצרות במדרשה . ( לערב אחד הפכו חללי הבית לאתרים מנותקים לכאורה מן הפונקציות שאותן מילאו בשגרת היומיום . בערב זה "התחפשו " הדירות וחדרי המדרגות לחדרים הממוסדים בגלריה ובמוזיאון . אולם החדר והבית הקונקרטיים לא נעלמו ממרחב התצוגה ומן המבט שנשקף לעיני הצופה . ברחוב מיכל תפקדו חדר המדרגות ועליית הגג כחלל תצוגה . בין הקומות , הדלתות וארונות החשמל נתלו אובייקטים אמנותיים שונים , שטוחים ברובם ( ציור , צילום , וידיאו . ( ביניהם טיילה בעירום מלא אמנית המיצג , אמיל' לוצקר , שעלתה וירדה במדרגות הבניין כמחווה למרסל דושאן . המודל החי חידד את ההיבטים האנטי מסחריים של האירוע . גם הדינמיות , m"DN ) 0 n עבודות רבות , "צרה את התנאים לקיומו של מרחב בלתי תלוי המאופיין בחירות אמנותית גדולה . האירוע האלסרנסיב אף אפשר הצגת עבודות והוכנו במיוחד עבור המקום , ועבודות שאינן כלואות במחויבות אמנותית שנקבעה א פריורית . שילוב אמנים שאינם מזוהים en אף הוא סייע לשחרור התערוכה מהתניותיה של הקובייה הלבנה . הבחירה באמנים "בלתי שגרתיים " אפשרה הצצה , לעתים חד פעמית , לעבודותיהם של כישרונות צעירים , המנסים לראשונה את כוחם בשדה האמנות , זאת לצד שמות ותיקים יותר , שתרמו אף הם עבודות לאירוע . מהלך זה מנטרל את אירועי האמנות הציבוריים מן המרדף ארור " השמות הרומים " המשמשים כהוכחה וכאליב לאיכותה של תערוכה . למרות אופייה המשחרר , דומה כי אמנות החוצות אינה מצליחה להתנתק מן המגבלות שבהן נתונה הקובייה הלבנה . מבס בוחן יותר מגלה כי גם אירועי החוצות נגועים בהשפעה הפושה בכל של העולם הכלכלי פוליט , וכפופים לתנאים ולמגבלות הנאכפים על חלל התצוגה הקונבנציונלי . כך , למשל , האירוע שהתקיים בקונגרס , 1 7 אמנם הצליח להתנתק ממניעים כלכליים מפורשים , אך בה בעת הוא חייב את קיומו לפינוי דיירי המבנה ל 0 ובת רווח נדל"נ . האם מדובר בפינוי תושבים לסובת קיום פעילות אמנותית או בניצול נכון של חלל נדל"נ בשם היצירתיות האמנותית ? בין העולם הכלכלי נדל"נ לבין תחום האמנות מתקיימים יחסים אמביוולנטיים . הזירה הכלכלית מפעילה פרקטיקה כפולת פנים : היא מעניקה מרחב ליצירה , אך גם כובלת את חירותה . רבות כבר נכתב ודובר על השילוב בין ערכה הנדל"נ של הקרקע לבין מיקומן של גלריות מסחריות . בישראל בולטת תופעה זו בשדרות רוטשילד בתל אביב . לאחרונה היינו עדים לאירוע דומה שהתקיים ברחוב נחלת בנימין , שבו נמצא המדרחוב המרכזי של תל אביב . ( ArtTLV 08 ) באיר / ע השתתפו כמה בניינים המצויים בבעלותו של אדם אחד . המבנים נתרמו לטובת האירוע רגע לפני הפיכתם לנכסים יקרים מפז . חלק מן התערוכות שהוצגו במקום , התקשו להתעלם מן הקשר אמנות הון , שאפשר את קיומן . כך למשל , הקדישה האוצרת הדס קידר את התערוכה "מן המסד עד לטפחות " לגורמים המממנים , העומדים מאחורי קיום האירוע , לתנאים שמעמיד "הכסף הגדול" וליחסי הפטרונות החדשים , שמקיים עולם האמנות עם העולם העסקי . מה שהתחיל כאירוע אלטרנטיבי , נטול משענת כלכלית , הפך לנספח של המוזיאוךגלריה ולסמל סטטוס של בעלי הממון . בסוף שנת 2001 התרחש באותו רחוב עצמו אירוע דומה , שלא זכה לאימוץ ממסדי , אך הפך לאירוע אמנות מכונן . מיכל ספקטור שכרה חלל בבית מספר , 75 ובמשך חודשים אחדים הפכה את קירות הבית לדפי רישום . בדומה לדפי זיכרון , השאירה ספקטור את רישומה על קירות החלל רחב הידיים . במהלך שכמו שאב את השראתו מאימת הריק של העת העתיקה , ( horror vacui ) היא מילאה את קירות הדירה רחבת הידיים בזיכרונותיה . האירוע החל ברגע שבו פתחה ספקטור שי עיד אלוני , מזרן , , 2008 דיו על מזרן במסגרת "הם , " 8 אוצרים : רועי מרדכי ורוית הררי Shay Id Alony , The Mattress , 2008 , ink on mattress As part of "Hess 8 , " curators : Roy Mordechay & Ravit Harari
|
|