|
|
עמוד:5
9 תח דבר מחדר הפלאות לקובייה הלבנה ובחזרה דליה מרקוביץ ' תיבת התצוגה המודרנית עברה במרוצת ההיסטוריה המערבית טלטלות רבות . מה שהתחיל בחדר הפלאות הרנסנס ונמשך בגלריה ובמוזיאון , מתפצל כיום בין חללים רבים ומפתיעים . כבר במאה ה 1 6 פקדו סקרנים רבים את מצבור הפריטים הקקופונ 1 שקיבצו יחדיו אספני המוזרויות . רק בשלהי המאה ה 18 החליפו המוזיאונים האזרחיים והלאומיים את " חרר הפלאות " האקלקט . 1 רוחה המתגבשת של האומה והרעיונות שהנביעה הנאורות , עמדו בלבה של מגמה זו . התפקיד שעתיד למלא חלל התצוגה , יוטעו במשמעות דרמטית כאשר יקבע ערכו של האובייקט האמנות' ביחס לאופיו של המרחב וביחס למשטר הראייה שהוא מכתיב . המשמעויות האתיות והאסתטיות הטבועות במבנה הפיזי יהפכו בעצמן ל"קהילת טעם , " המתגדרת במומחיות מוסדית . זוהי הקרקע שעליה צמחו , גם בהקשר המקומי , פרקטיקות צפייה ( פרשנות ) שונות , הנושאות אופי אקולטוריסט 31 ואופי לאומי כאחת . זוהי גם הקרקע , שעליה צמח חלל התצוגה האלטרנטיבי המתיימר לייצג קולות אחרים - את קולם של ה " אחרים . " יש שיאמרו כי המוזיאון עצמו הפך זה מכבר למאוזוליאום אדיר , המאכלס סימולקרות משוללות מקור . ז י אן בודריאר ( Baudrillard ) יכנה , למשל , את "מרכז פומפירו ;" "אלומה של תמסורות ומטבוליזם שעברה מן העולם , קפאה כרובוט של מדע בדיוני " " , " צוג חי של מות התרבות , " ו " עבודת אבל פטישיסטית . " אחרים יבקשו לראות במציאות עצמה , על שלטי החוצות , מצלמות המעקב ומסכי המחשב הגודשים את מרחביה , "תחנת ממסר " אחת גדולה , המתפקדת כגוש סימולטני של דימויים . מציאות ( פוסט ) מודרנית זו מייתרת לכאורה בנוכחותה את הקירות הלבנים של "הקובייה הלבנה " או , לכל היותר , נתפשת כמי שמעכלת אותם אל קיבה . כך או כך , דומה כי הגנאלוגיה שהוליכה את האמן ואת הצופה מחדר הפלאות האקזוטי אל חלל התצוגה האלטרנטיבי , ממשיכה להתחבט בשאלת הקשר המשולש : חלל אובייקט צופה . קשר זה עלה לכותרות עם הקמת הגר גלריה לאמנות בשכונת עג ' מי ביפו , שייצגה בעיקר אמנות פלסטינית ומזרחית צעירה . גם פרויקטים כמו "עירוני רמלה " וי'אופקים חדשים , " שהושקו ביוזמת דור וקשטיין , ביקשו לבזר את מערכת היחסים ההיררכית שמקיים המרכז האמנות עם הפריפריה התרבותית . פריפריאליות מסוג שונה מילאו בנוף הישראלי הגלריות הקיבוציות , הפועלות זה שנים רבות באתרים רבים ברחבי הארץ . מגמה זו נוכחת גם בזירה העסקית . "גלריות , " דוגמת בית בנמל ( בית מכירות , ( סלונה ( בר , ( הרודר ( משרד אדריכלים , ( קסט'אל ועוד , מציעות שילוב חדש בין הזירה האמנותית לזירה הכלכלית . תופעה הפוכה מגולמת בהמרת " חללים עסקיים" לחללי תצוגה , למשל חלון הראווה המשמש בגלריה , העונה לשם נגה היקרה ( אוצרת מורן שוב , ( חלון התפריטים במסעדת גיוז ולוז , ששימש במה לעבודת אבל אמנותית ( ליאורה לופיאן , , ( 2008 ואחרים . מה עומד מאחורי תופעה מורכבת זו ? את מי היא משרתת ? ומה הן השלכותיה האפשריות על צריכת האמנות בישראל ? גיליונות טרמינל 36-35 מבקשים לקרוא את תיבת התצוגה המקומית מבער למפה האקלקטית שפורש שרה האמנות העכשווי . מאמרו של ליאב מזרחי מוקדש לאירועי האמנות הרבים , שפרצו בשנים האחרונות את גבולותיה של "הקובייה הלבנה . " דומה כי שדה האמנות העכשווית משתרג אל כל אתר עזוב- ברחוב , בחדרי מדרגות , במבנים נטושים ועור . אירועי החוצות ההמוניים נבנים ומתפרקים תוך זמן קצר . תופעה " רוודית nniyn nenwn 1 r את התבנית הנורמטיבית , המכוננת את הקובייה הלבנה , ובה בעת מעלה שאלות נוקבות , הנוגעות במעמד האמנות ובתפקידיה החברתיים . וזאת בהקשר הישראלי . מבס ביקורתי על אירועים אלו מעיד כי הדגם האלטרנטיבי מתקשה להשתחרר מן המגבלות הכלכליות פוליסיות , שבהן נתונים חללי התצוגה הקונבנציונליים בישראל . קושי זה טמון באי היכולת להתנתק מן הגלריות המסחריות הגדולות ומגורמים מממנים אחרים . אלו פורשים את ח 0 ותם על האירועים כדי לשוות לעצמם אצטלה צעירה , רעננה ומשוחררת . מהלך זה מפלש את מרחבי התצוגה האוטונומיים המועטים שנותרו ליצירה , ומנשל את הזירה האמנותית מתפקידיה האתיים . באופן אירוני דומה כי האמנות הציבורית היחידה המחזיקה במעמד אוטונומי כישראל היא אמנות הזיכרון . מונומנטים אלו אמנם כפופים להיגיון לאומי ממשמע , אך בה בעת הם מעניקים פתחון פה ליצירה אישית אינסימית , המתגבשת באמצעות המבע האמנות . גלריה קו 16 מבקשת להציע אלטרנטיבה לחלל התצוגה המסורתי באמצעות שינועו מן המרכז לשוליים . זוהי אחת הגלריות הקהילתיות היחידות , הפועלות ברציפות זה שנים רבות . הגלריה נוסדה לפני כתשע שנים במרכז קהילתי פעיל בשכונת נווה אליעזר שבדרום תל אביב . מעיין שלף עוסקת במאמרה בתפישה האוצרותית הייחודית , שהתבססה במקום במהלך השנים . "אוצרות תלוית חלל" מקדמת תפישה השואפת לכרוך במעשה האמנות את מאפייניו הסוציולוגיים של המרחב , וזאת מבלי להפחית את הווייתו למושא של מבט אנתרופולוגי מציצנ 1 או לדרגה של "בעיה " אקזוטית . מהלך אמנותי פוליט זה הוליד שורה של פרויקטים מאתגרים , שהוקדשו למרחב המרובד של השכונה , לאוכלוסייתה ההטרוגנית ולבעיות אקטואליות שעלו לאחרונה על סדר היום הציבורי , ביניהן פינוי תושבי השכונה ( רובם ממוצא מזרחי , ( שהתגוררו בבתים פלסטינים שננטשו בשנת , ' 48 ודיון בסוגיות של השתלטות מרחבית , ניכוס והדרה . פעולות מורכבות אלו עושות שימוש בקולם הממשי של התושבים , בעשייתם האמנותית ובפריטים אמנותיים ( ארטיפקטים ) המצויים ברשותם , כגון תמונות סטילס , עדויות כת -1בות ועוד . אלו הופכים יחדיו לפרויקט חי של אמנות רולל אלטרנטיבית . אם בקו 16 מבקשים להכניס את המרחב לגלריה , מאמרה של אורית גת בוחן את האופנים שבהם מתפקדת הגלריה כרחוב . אמנות הרחוב קנתה את מקומה באמצעות שימוש במרחב הציבורי . הדינמיקה האורבנית שחררה את המעשה האמנות מכפיפות כפולת פנים : למוסכמות האסתטיות מזה , ולערכי השוק מזה . עם זאת , בשנים האחרונות אנו עדים לנוכחות הולכת וגוברת של אמנות רחוב הן בגלריות מסחריות והן במוזיאונים ממסדיים ובחנויות לממכר אמנות . מגמה זו עשויה להתפרש כפרקטיקה המביסה את עצמה , שכן התקת אמנות הרחוב אל החלל הממוסד של הגלריה מחבלת במבנה העומק של היצירה ובמשמעויותיה . אף שלא ניתן , לכאורה , לנתק את הקשר האינהרנט בין אמנות הרחוב לבין המרחב שבו היא ממוקמת , ולמרות הקושי הטמון בניסוח מסגרת פרשנית חדשה שתוכל לשרת יצירות אלו , גת טוענת כי לצד החולשות הבולטות מניבה המגמה העכשווית גם כמה נקודות חוזק בלתי צפויות . כך , למשל , זיכה מהלך זה את אמנות הרחוב בפופולריות רבה תוך המרת מעמדה המודר והשול' בסטטוס חתרני ומאתגר . לגיטימציה זו אף מרעיפה מן הפוטנציאל האמנות 1 הגלום בה
|
|