|
|
עמוד:11
מבוא אילן גל פאר " מדן ועד באר שבע" - אמרה זו חוזרת ונשנית ארבע עשרה פעמים במקרא כסמל לגבול הדרומי של ארץ ישראל , וכנקודת הישוב האחרונה בארץ הנושבת . מדרום לעיר , כמות המשקעים הקטנה אינה מאפשרת חקלאות אלא בשנים גשומות . בתקופות של התרופפות תנאי הבטחון והתערערות השלטון המרכזי , נפגע אזור רגיש זה ביתר שאת , והמדבר התפשט צפונה . במאבק זה בין המזרע והישימון היו תקופות ממושכות שבהן נסוגה התרבות מפני השממה . ההתיישבות במקום היתה תלויה במים , ובמיוחד במי התהום . נחל באר שבע מנקז אזור נרחב מדרום מזרח הרי יהודה , ובעת השטפונות זורמים באפיקו מים רבים , הנקלטים בחלקם במאגר תת קרקעי רדוד באזור באר שבע , והם קרובים לפני השטח יותר מאשר בכל מקום אחר בנגב . ואמנם כבר בשחר ההיסטוריה חפרו כאן תושבי הנגב בארות . המתיישבים הראשונים היו בני 'תרבות באר שבע" מהתקופה הכלקוליתית , מלפני 6 , 000 שנה , שהקימו מושבות אחדות לאורך הנחל , בעיקר באזור שכונת "נוה נוי" כיום . הם חפרו באדמה סדרת מחילות , שמאוחר יותר פינו מקומן לבתי אבן וטין , השקועים בחלקם בקרקע , והתקיימו מחקלאות ומציר . לדרגת התפתחות מרשימה הגיעה תעשיית גילוף הצלמיות בשנהב , בעיקר של נשים בערום וגברים מזוקנים . מפתיעים גם קשרי המסחר הענפים שניהלו : הכלים מאבן בזלת הובאו כנראה מן החורן , הצדפים למחרוזות - מחופי הים התיכון , העפרה לגושי הנחושת הגולמית , שעובדה במקום - מסביבות תמנע , ואילו השנהבים לפיסול הצלמיות הגיעו אולי מאפריקה . הנגב שימש גשר יבשתי בין חצי האי ערב לבין הים התיכון , בין ארץ ישראל למצרים , ודרכים בינלאומיות חשובות חצו אותו בע 1 כ ^ ליד באר שבע . תולדות באר שבע
|
|