|
|
עמוד:11
הסימולקררת , כשירותן למחוק את אלוהים מתודעת בני האדם , ואמת וו שהם מרמזים עליה , אמת הרסנית , משמידה , שבעצם אלוהים מעולם לא היה , שמאז ומעולם לא התקיימה אלא הסימולקרה , כלומר שאלוהים עצמו מעולם לא היה אלא הסימולקרה שלו - מכאן נובע זעמם , המניעם להרוס את הדימויים . לו יכלו להאמין שדימויים אלה רק מסתירים או מסווים את האידיאה האפלטונית של אלוהים , לא היה טעם להרסם . אפשר לחיות עם האידיאה של אמת פגומה . אבל ייאושם המטאפיזי נבע מהאידיאה שהדימויים לא הסתירו מאומה , ושלמעשה לא היו כלל דימויים , מהסוג שמודל מקורי משנה אותם , אלא סימולקרות מושלמות שמקרינות לתמיד את היקסמותן שלהן . אולם , יש לגרש את מותו של מושא ההוראה האלוהי בכל מחיר . אנחנו רואים שמחריבי האיקונות , שמאשימים אותם בביזוי הדימויים ושלילתם , הם אלה שהעניקו להם את מחירם המדויק , בניגוד לעובדי האיקונות , שראו בהם רק בבואות והסתפקו בהערצת אלוהים רקום בזהב . אבל אפשר לטעון גם את ההפך - עובדי האיקונות היו הנפשות המודרניות יותר , ההרפתקניות יותר , כיוון שבמסווה של השתקפות אלוהים במראת הדימויים הם כבר שיחקו את מותו והיעלמותו בתוך ההתגלות של ייצוגיו ( שאולי ידעו שהם לא ייצגו יותר דבר , שהם היו משחק טהור , ושזה בדיוק היה המשחק הגדול - ביודעם גם שמסוכן לחשוף את הדימויים , כיוון שהם מסווים את העובדה שמאחוריהם אין עוד דבר . ( כך יעשו הישועים בייסדם את הפוליטיקה שלהם על ההיעלמות הווירטואלית של אלוהים ועל המניפולציה הארצית והספקטקולרית של התודעות - היעלמות האלוהים תוך התגלות הכוח - סוף הטרנסצנדנציה שאינה משמשת עוד אלא באליבי לאסטרטגיה הנקייה לחלוטין מהשפעות ומסימנים . מאחורי הבארוקיות של הדימויים מסתתרת הוד מעלתה של הפוליטיקה . כך , מה שנח תמיד על כף המאזניים היתה עוצמתם הרצחנית של הדימויים , רוצחי הממשי , רוצחי הדגם של עצמם , כדוגמת האיקונות של ביזנטיון ביחס לזהות האלוהית . מול עוצמה רצחנית זו עומדת עוצמת הייצוגים כעוצמה דיאלקטית , תיווך חזותי ומושכל של הממשי בהא הידיעה . כל האמונה והאמון המערביים מושקעים בהימור הזה של הייצוג , שהסימן עשוי להפנות אל מעמקי המובן , שסימן עשוי להתחלף עם המובן , ויש מי שערב ליחסי חליפין אלה - אלוהים
|
|