|
|
עמוד:12
עם זאת , מופלגים על פי רוב , נדיבים לעתים , - כי היו אלה ניסויים מוגזמים או צנועים שנועדו להרוות צימאון אהבה . להכיר בכך אין פירושו לסגת בענווה , אלא אולי להודות ביומרה עצומה . האהבה היא הזמן והמרחב שבו "אני" מעניק לעצמו את הזכות להיות יוצא דופן . ריבון בלי להיות יחיד אפילו . בר פיצול , אבוד , בטל ; אבל גם , ודרך ההתמזגות הדימיונית עם האהוב , שקול 4 למרחבים האינסופיים של פסיכיזם על אנושי . פרנואידי ? באהבה אני בשיא הסובייקטיביות . כגמול על האיווי , מעבר לעונג ולפניו , האהבה מקיפה אותם או מתיקה מקומם כדי להגביהני לממדי התבל . איזו ? שלנו , שלי ושלו מעורבבים , מוגדלים . מרחב מתפשט , אינסופי , שבו מעלה אני באוב , מליקויי , בתיווך האהוב , חיזיון אידיאלי . שלי ? שלו ? שלנו ? בלתי אפשרי ועדיין משומר . האפרט את דימוייו ? אחרים עשו כן , מסגננים מיומנים יותר . הם פתחו נתיב שנוכל להתחקות אחריו רק דרך התקתו , מאחר שכל אחד מן הדימויים הוא בלשון יחיד ... הציפייה הופכת אותי רגישה בכאב לחוסר שלמותי שלא היכרתי לפנים . שכן כעת , בציפייה , "לפני" ו"אחרי" מתנגשים לכדי אף פעם מבעת . האהבה , האהוב מוחקים את חישוב הזמן ... הקריאה , קריאתו , מציפה אותי בשטף שבו מתמזגים זעזועי גוף ( המכונים אמוציות ) ומחשבה בסחרחורת מעורפלת , גמישה , מוכנה להבקיע או לדבוק בזו של האחר , כמו גם זהירה , עירנית , צלולה בדחפה ... לעבר מה ? לעבר גורל , חסר חמלה ועיוור בתכנות ביולוגי , כנתיב המין האנושי ... גוף תפוח , נוכח בכל איבריו דרך העדר ענוג - קול רוטט , גרון יבש , עין מזהירה , עור סמוק או לח , לב מפרכס ... כלום יהיו תסמיני האהבה תסמיני הפחד ? פחד חפץ לא להיות עוד מסוייג , מאופק , אלא להרחיק לכת . חשש מלחצות לא רק מוסכמות , איסורים ; אלא גם , במיוחד , פחד ואיווי להסיג את גבולות העצמי ... הפגישה אוי , במזגה עונג והבטחה או תקוות , נותרת 5 במעין עתיד של העבר . היא האל זמן של האהבה הגודשני , מבטלני , רגע ונצח , עבר ועתיד , הווה מפורקן באחד , ועדיין מותירני לא מסופקת ... עד מחר , לעולם , כמו תמיד , נאמנה , לנצח כלפנים , כמות כשזה היה , כמות כשזה היה יכול להיות , שלך ... תמידות האיווי או מפח הנפש ? האהבה היא מצוקה , ככלות הכל , כשם שהיא מלה או מכתב . אנו ממציאים אותה בכל פעם , עם כל אהוב ייחודי בהכרח , בכל רגע , מקום , גיל ... או פעם אחת ולתמיד . הנועם והאימה שבדורות זו מתעצמים כיום , מפני שאין לנו צפני אהבה . אין מךאות יציבות עבור האהבות של תקופה , קבוצה , מעמד . ספת המטפל הינה המקום היחיד שבו מסמיכה האמנה החברתית במפורש חיפוש - אך פרטי - אחר אהבה .
|
|